י
ליד חיפה. במלחמת ששת הימים השתתף כצנחן בקרב על ירושלים. תואר ראשון במדעי החברה בחיפה1967-1970 יצא כשליחות מח' הנוער והחלוץ לארה"ב ב1972 אך שב ארצה לשירות קרבי במלחמת יום הכיפורים. בתקופה זו החליט ללמוד לרבנות. 1974-1977 למד לתואר שני בהיברו יוניון קולג' ובאוניברסיטה העברית בירושלים. ב1977 הצטרף עם משפחתו לשנתיים הראשונות לעליית קיבוץ יהל בערבה על הקרקע. 1979חזר לחיפה וכיהן כרב הראשון של קהילת 'אהל אברהם' ומורה לתלמוד ב'מרכז חינוך ליאו באק'. 1985-1990 למד לדוקטורט בספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי. חזר לחיפה כמרכז לימודי יהדות ב"ליאו באק" ושירת כרב קהילת 'מוריה' (1992-2002). נשיא כנסת הרבנים בישראל (1996-1998) ומרצה-אורח לתלמוד באוניברסיטת חיפה. 2003 יצא לשבתון כמרצה לתלמוד בלוס אנג'לס, 2004 בתפקיד דומה ב- Leo Baeck College בלונדון. חזר ארצה וכיהן כרב בקהילת התנועה המסורתית 'מגן אברהם' בעומר. בשלוש שנים אחרונות היה רב הקהילה ליהדות מתקדמת בוורשה, פולין.
יש ציפורי דרור שמתות אם כולאים אותן בכלוב אפילו אם מספקים את כל מחסורן במזון ובמים. לבני אדם אין אינסטינקט דומה של אהבת חירות. מיליוני בני אדם, בעבר הרחוק והקרוב חיו שנים רבות בכלובים. עמים קטנים וגדולים כפפו צווארם תחת עולו של פרעה זר או של פרעה שצמח בקרבם. לפעמים חולפות שנים רבות עד שכמה מן הכלואים משמיעים את זעקתם...
כשהייתי תלמיד כתה ט', הכתה הראשונה בבי"ס תיכון באותה תקופה, קבלתי את העונש החמור ביותר בכל שנות לימודי בבי"ס. מנהל ביה"ס, ד"ר מ.אלק, הוציא אותי מהלימודים לשלושה ימים רצופים, או כפי שאמרו אז: "המנהל זרק אותי הביתה לשלושה ימים" אולי היום עונש זה נחשב לפרס בעיני התלמידים, אבל באותם ימים ובאותו בי"ס היו ההורים מודאגים ששכר הלימוד הגבוה ששילמו עבור הבן השובב עלול לרדת לטמיון כאשר התלמיד יושב בבית, והם העבירו מסר ברור לאילוף הסורר...
חוש הטעם וחוש הריח של אלהי ישראל
"תיאבון בריא מאד יש לאלהים" עלול קורא ציניקן של פרשת צו לטעון. בהמשך לפרשה הקודמת, פר' ויקרא, גם 'צו' מפרטת סוגי קרבנות ופרטי טקס השחיטה, הזיית דם ושריפת הקרבן כולו (קרבן 'עולה') או חלקים נבחרים על המזבח (בסוגים אחרים של קרבן)... גם הקרבן הצמחוני, 'מנחה' נזכר בפרשות אלה, אם כקרבן בפני עצמו, ואם כ'תוספת' לקרבן הבשרי...
"מחה אמחה" או "תמחה" –על מי מוטלת מצוות מחיית זכר עמלק?
החוט המשולש המחבר את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" בתורה [דברים כה 17] עם ההפטרה על מלחמת שאול בעמלק [שמואל א' טו] ומזימת המן בן המדתא האגגי (הנחשב צאצא של עמלק) במגילת אסתר שבכתובים,לא במהרה ינתק! על מנת שלא נזלזל באותנטיות של סיפור מגילת אסתר ובחשיבות חג פורים מבטיחה לנו המגילה ש"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" [אסתר ט 28],
המושג accountability הדרישה מכל נושא תפקיד ציבורי לתת דין וחשבון על כל ממון וכל נכס שהגיע לידיו ועל כל משימה שהופקד על ביצועה, כאשר מדובר ברשות הרביםובכספי ציבור.
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" במחצית הראשונה של הפסוק הראשון של פרשת השבוע מצוי הבסיס לאחד המאפיינים הבולטים של התרבות היהודית: זו היא תרבות ומסורת המושתתת על חיים בציבור, במסגרת משפחה וקהילה. מסורת ישראל דוחה בשתי ידיים התנזרות ולהתבודדות, אלא אם כן אנוס אדם בגלל מחלה מידבקת לצאת אל מחוץ למחנה.
מעשה העגל, ירידת משה מן ההר, שבירת הלוחות ומבצע טיהור-חיסול של סוגדי העגל ע"י נאמני משה –הוא סיפור עלילה שמציב הרבה סימני שאלה ומעט סימני קריאה! הסיפור מאפשר הערכות שונות והיבטים שונים להתנהגותם ומעשיהם של כל המעורבים בו...
'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם' – כלל זה משמש בהלכה בעיקר בתחום עבודת אלהים: בסדר הקרבת קרבנות בביהמ'ק ובסדר הברכות והתפילות שבסידור. הדוגמא הקלסית הוא קרבן התמיד: שני כבשים שמעלים לקרבן מדי יום ביומו, כל שאר קרבנות הציבור יוקרבו אחרי קרבן ה'תמיד' מהסיבה הטכנית שתדירותה'תמיד' היא הגבוהה ביותר...
שלושת אלפים וחמש מאות שנה של מאבק להרחיק את הגשמיות מאלהים ואת אלהים מן הגשמי הועילו רק במעט. כי "האדם יראה לעיניים" [שמואל א' טז 7 ]. אלהים אשר אין לו גוף ואין לו דמות הגוף הוא האלהים של אנשי הגות היושבים בשלווה ליד שלחן כתיבתם, אך יראי ה' ואוהביו (למעט רמב"ם ואלברט איינשטיין) זקוקים לדימוי מוחשי של אלהים הקרוב לכל קוראיו.
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" [שמות יב 2] ע"פ חז"ל זו היא המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל כעם [רש"י לבראשית א1]. המצווה לקבוע לוח שנה חדש לעם שעתיד להיוולד בליל דמים ושפטים באלוהי מצרים ובכל בחור ובכור בתרבות המצרית.
שבע מתוך עשר מכות שהביא אלהים על מצרים הן בפרשת 'וארא' –המכות נעשות הולכות ומכאיבות יותר, ולב פרעה נעשה כבד יותר. בשלב מסוים הוא, כביכול, מתרכך, ואומר למשה: רק הגברים יכולים לצאת, כלומר:: תקבלו חופשה קצרה מעבדות ותשובו אח"כ בדיוק למצב הנוכחי של שעבוד.
יש אירוניה דקה בסיפור הפתיחה של ספר שמות [א1- ב10]. מלך מצרי חדש "אשר לא ידע את יוסף" מגייס את דעת הקהל בארצו להיערך לקראת סיכון ביטחוני עתידי למצרים, הנובע מן המאזן הדמוגרפי ההולך ומתערער בין הרוב המצרי למיעוט העברי: "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו" רק הגברים בעם ישראל נחשבים בעיניו כסכנה: הם עלולים לאחוז בנשק ולהיות 'גייס חמישי' בארצו. לכן הוא מצווה את המיילדות להמית את הבנים מיד בצאתם לאוויר העולם, וכשאינן משתפות פעולה, הוא מצווה על כל עמו להשליך את התינוקות הזכרים של בני ישראל היאורה [א 22].
- מי הם הנאבקים בגזירות פרעה ומונעים ממנו לבצע את זממו?
בתחילה שפרה ופועה המיילדות )יש מפרשים שהמיילדות מצריות ולא עבריות). אח"כ יוכבד המצליחה להצפין את התינוק, אחותו מרים, ואחרונה חביבה: בת פרעה, היודעת שהתינוק הוא “מילדי העברים” אך מחייה אותו בניגוד לגזירת האב-המלך. כל הגיבורים החיוביים בסיפור הפתיחה בפרשה הם נשים! זו אירוניה פמיניסטית סמויה: מאז ומעולם מעריך השליט העריץ רק כח צבאי: השיקול הקובע הוא כמה כלי נשק ודיביזיות של גברים לוחמים יש לאויב אמיתי או פוטנציאלי. מי העלה בדעתו שברה"מ מרובת הדיביזיות תתמוטט מבפנים, לא מחולשת כח צבאי ולא כתוצאה ממלחמה?! פרעה לא העלה בדעתו מה היא עוצמת הנשים החומלות על תינוקות ומצליחות לסכל את רצונו ופקודותיו.
מדרשי חז"ל עיבו את הקו האירוני-פמיניסטי והעניקו לנשים תפקיד מרכזי בהישרדות עם העבדים העברי ובחיזוק אמונתו בגאולה הקרובה: מרים, הבת שנולדה לפני משה, היתה "מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" [שמות רבה, א' כב] המדרש מסביר כך את התואר 'נביאה' שיוענק למרים שנים רבות אח"כ, אחרי חציית ים סוף [שמות טו 20]. מדרש אחר מתאר את עמרם, מנהיג בני דורו (הנחה סמויה שמעשי הבן סימן לאב?) מדריך את בני ישראל לגרש את נשותיהם בעקבות גזירת פרעה, כי חבל שהנשים יסבלו את צער ההריון והלידה לשווא. דווקא בתו מרים משכנעת אותו לחזור בו מהוראה מטופשת זו: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים –ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות... ...פרעה רשע – ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק –בודאי שגזירתך מתקיימת" בעקבות הטענות המשכנעות של מרים "עמד עמרם והחזיר את אשתו, עמדו כולם (הגברים) והחזירו את נשותיהם" [סוטה יב ע"א] הבסיס הטקסטואלי למדרש זה הוא המקרא "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן..." היוצר רושם שהתינוק, שאח"כ יקרא בשם משה, היה הבן הבכור של אותו זוג הורים משבט לוי. באמצעות האגדה אנו מבינים ש'איש מבית לוי' (עמרם) הלך רק להחזיר את אשתו שהורחקה מביתו על מנת שלא תיכנס שוב להריון, או בלשון המדרש "הלך בעצת בתו". על פי מדרש זה, מרים היא לא רק נבונה יותר מאביה, אלא גם זו המשוכנעת שאסור להשלים עם גזירת המלך העריץ, אלא יש להיאבק ולסכל אותה עד כמה שאפשר. יתכן שהדמיון הצלילי בשמות האב ובתו (עמרם – מרים) רומז כי הם מייצגים צדדים שונים ביכולת ההנהגה של עמם.
מדרש אחר פותח בהצהרה: "בזכות נשים צדקניות באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים [סוטה יא ע"ב] הנחת היסוד של מדרש זה היא שהריבוי של בנ"י היה בסכנה לא בגלל גזירת פרעה על הבנים הנולדים, אלא כי הגברים היו תשושים מעבודת פרך, מגיעים לביתם אחרי יום עבודה ארוך, ואין להם כח וחשק לכלום. הנשים הן ה'יוזמות', הן מבשלות דגים (סמל לפריה ורביה במקרא: "וידגו לרוב בקרב הארץ") מביאות את המאכל המעורר אל בני זוגן למקומות עבודתם, מחזקות אותם במאכל ומשקה, "נזקקות להם ומתעברות בין השפתיים" (גדרות אבנים בשדה). בהמשך טוען המדרש שהנשים העבריות היו גם יולדות בשדה על מנת להתחמק מן השוטרים המצריים.
המקרא נקט בקו אירוני-פרו נשי דק ומרומז והמדרשים מעבים את הקו הזה ע"י שהם מציגים בהבלטה את הנחישות של מרים ושל הנשים באותו דור, שאינן משלימות עם מזימת פרעה להחליש את כוחם של בני ישראל. התבנית הפמיניסטית מוצאת ביטוי גם בתיאור חיי משה בסוף הפרשה: הוא נתון בסכנה ע"י גברים וניצול מן הסכנה ע"י נשים. ציפורה אשתו תציל אותו ממוות כאשר היא מקיימת את מצוות המילה בערלת בנם [ד 24-26]. משה היה בדרכו לגאול את בני ישראל, אך גאולתו האישית היא בזכות אשתו.
האם אישיותו של משה הושפעה מן הנשים שסבבו אותו בינקותו-ילדותו? האם 'ירש' מהן שילוב של רוך וחמלה עם נחישות ועצמאות? משה גדל כמנהיג פוטנציאלי בבית פרעה, לא בבית עבדים. חוש הצדק שלו איננו יוצא דופן לאדם שגדל כבן-חורין: גם אחרים היו ודאי מזהים עוול במראה המצרי המכה איש עברי, או לנוכח רשע אלים בתוך עם ישראל (כן, גם בתוכנו יש רשעים!), או במצב בו רועים גברים מגרשים מהבאר נערות המבקשות להשקות הצאן, אך כמה אנשים היו מסכנים עצמם להתערב ולהציל את החלש מידי התקיף והתוקפן? המאפיין את משה: הוא מוכן לקחת סיכון ולהתערב בעניינים אשר לכאורה 'אינם עניינו'... מאידך, כאשר אלהים מתגלה למשה ומטיל עליו את המשימה להוציא את בנ"י ממצרים, הוא איננו עונה מיד: הנני! יש מו"מ ארוך ומייגע לשכנע אותו לקבל על עצמו את השליחות... ההוגה אנדרה נהר כתב שכך הם פני ההיסטוריה של יחסי אלהים ואדם. אלהים איננו שולח בני אדם למשימה ומשימתו מתקבלת מיד, אלא יש מרחב אוטונומי לאדם לסרב ולהתכחש לקול השליחות האלהית. או לקבל את כל הסיכון הכרוך בקבלתה. האם הצטנעות/התחמקות זו היא פרי חינוך נשי?
משה יזכור את חסד ינקותו, ילדותו ונעוריו לנשים שהחיו אותו, וכשיבוא להציע את התורה, הוא יפנה קודם אל הנשים "כה תאמר לבית יעקב" ורק אח"כ אל הגברים "ותגיד לבני ישראל" [שמות יט 3]
הרב גיל נתיב
אני מודה לפרופ' אילנה רוזן (אוניברסיטת בן גוריון) ולחתני, דביר זלצר, על הערות חשובות לדרשה זו
פרשת ויחי - ברכות וקללות בגן החיות
שאלה ראשונה בחידון תנ"כי: יהודה–גור אריה, יששכר –חמור גרם, דן –נחש עלי דרך, נפתלי –איילה שלוחה, יוסף -בכור שור, בנימין –זאב יטרף. ששה בעלי חיים מסמלים ששה משנים-עשר שבטי ישראל. איזה מהם איננו נמשל לבעל חיים בברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי? תשובה: יוסף איננו משתתף ב'קרנבל החיות' של יעקב. הכינוי "בכור שור" מוענק ליוסף בברכת משה [דברים לג 17] אם כי לפי רש"י דברי יעקב "וברצונם עקרו שור" [בר' מט 6] מרמזים על מכירת יוסף: "רצו (שמעון ולוי) לעקור את יוסף שנקרא שור"
מבין אחי יוסף דווקא יהודה הוא שניגש אל המשנה למלך מצרים, להתחנן לפניו שיתחשב באב הזקן וישחרר את האח המואשם בגניבה... למה דווקא יהודה? כי הוא זה שאמר לאחיו \\\"מה בצע כי נהרוג את אחינו? ...לכו ונמכרנו לישמעאלים...\"
יהודה, המצטייר כמנהיג טבעי, הוא האחראי למכירת יוסף לעבדות, לכן הוא זה שמציע עצמו כעבד במצרים –על מנת ש\\\\\\\'יוסף החדש\\\\\\\' האח בנימין, יחזור אל אביו בשלום... יש כאן תהליך של כפרה \\\\\\\'מידה כנגד מידה\\\\\\\'...
מה קרה ליהודה בשנים שחלפו ממכירת יוסף עד שהציע עצמו כעבד בתמורה לשחרור בנימין? יהודה התבגר, בטחונו העצמי באישיותו ובמנהיגותו נתערער, הוא למד שיעורים מאלפים בהלכות ענווה וחרטה: האבל של אביו המסרב להתנחם, שנים משלושה בניו, ער ואונן, שמתו לפני שהביאו ילדים לעולם... אם לא די בכך הוא גם חווה רעב עם בני ביתו... רעב ומחסור הם מורים טובים ללמד אדם כמה שברירי וחולף הוא בעולם הזה, אך את הלקח המאלף ביותר בחייו לימדה אותו כלתו, תמר...
\\\\\\\"יהודה, אתה יודוך אחיך\\\\\\\" [מט 8] לבד מצלצול המלים הדומה –יהודה / יודוך, יש כאן גם שימוש בדו-משמעות של הפועל להודות (שורש: ידה): להודות באשמה ולהכיר תודה. יהודה הוא זה שמודה באשמה של מכירת יוסף ...אמנם יוסף היה אנוכי, מפונק, מתנשא, מעצבן –כל הדברים העלולים לאפיין שחצן בן 17 –אך כל אלה אינם מצדיקים את מכירתו לעבדות! כאשר כלתו תמר שולחת את חותמו ואומרת: \\\\\\\"הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה\\\\\\\" יהודה מודה באשמתו: \\\\\\\"צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני...\\\\\\\" אך בנוסף להודאות אלה באשמה אין ספק שהוא היה אסיר תודה לאלהי אביו על התאומים שנולדו לו מכלתו תמר, פיצוי על שני בניו הבכורים שנפטרו בדמי ימיהם..
\\\\\\\"מעשי אבות –סימן לבנים\\\\\\\" אמרו חז\\\\\\\"ל. שני אחים, שני מנהיגים, ובכל זאת –כל כך שונים: יוסף –הבן הבכור של רחל, שנולד אחרי שנים ארוכות של עקרות, ומולו, יהודה, הבן הרביעי מתוך ששה של לאה, האשה הדחויה, המקנאה באחותה היפה והאהובה, אך הפוריה.
יוסף צומח כמנהיג תוך שנים ארוכות של טלטולי גורל, הרחק מביתו ומשפחתו, המנהיגות של יהודה צומחת תוך התמודדות בחיק משפחת המוצא עם אב ואחים, ובמשפחה שהקים עם אשתו, בניו וכלתו תמר...
יוסף הוא מנהיגות של תבונה ותחכום של העולה מבור תחתית למרומי משנה למלך. יהודה הוא מנהיגות של עוז ופשטות של רועה צאן ואיש שדה...
בחוטים דקים וסמויים מקשר התנ\\\\\\\"ך את אופיים וקורותיהם של בני יעקב עם השבטים שינחלו את הארץ מימי יהושע עד חורבן בית-ראשון: יהודה היה המנהיג הראוי רק בתקופות מסוימות בחייו, ומנהיגותו מגיעה לשיא גדולתה בתחילת פרשת ויגש, שבט יהודה ינהיג את שבטי ישראל בחייהם של שני מלכים, דוד ושלמה. המלך הראשון, שאול, היה דווקא משבט בנימין, הצעיר בין האחים... המנהיג והמצביא של כיבוש הארץ, יהושע בן נון, היה משבט אפרים בן יוסף. אחרי פילוג הממלכה בין שבט יהודה בדרום לשבטי ישראל בצפון, שבט שמעון נבלע ונתמזג בשבט יהודה ושבט לוי היה מפוזר על פני שתי הממלכות. היחסים בין שבט יהודה המורחב לשבטי ממלכת ישראל היו אמביוולנטים: בדר\\\\\\\"כ קנאה ותחרות, אך לעתים שיתפו פעולה, לדוגמא: במלחמה נגד מואב... החזון של יחזקאל [לז 15-22] ש\\\\\\\"עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו\\\\\\\" ו\\\\\\\"עץ יהודה\\\\\\\" יהיו לעץ אחד, ז.א. לגוי אחד ומאוחד בארץ, מעולם לא התגשם...
ההיסטוריה נכתבת ע\\\\\\\"י מנצחים או שורדים. ההיסטוריה של ימי בית ראשון נכתבה ע\\\\\\\"י סופרים משבט יהודה, אך למרות זאת אין היא חוסכת שבטי בקורתה מדוד המלך ומכמה מצאצאיו שעשו את הרע בעיני ה\\\\\\\' ובעיני רבים מבני עמם, ומאידך מצוינים לשבח כמה ממלכי ישראל. האם היתה תרבות דתית-פוליטית שונה לשתי הממלכות? לדעתי, למרות מקדשים נפרדים היתה ליהודה וישראל אמונה דומה ופולחן דומה. גיבוש המסורת שלנו כדת יהודית –תחליף לתרבות-הדתית הישראלית המקורית, התחיל בעיקר בגלות בבל ונתעצם רק בימי בית שני...
מהיסטוריה תנ\\\\\\\"כית אני מדלג אל מודעה שקראתי מעיתון לפני כמה שנים: מודעה הקוראת לפצל את מדינת ישראל לשתי מדינות: לא לפלסטינאית וישראלית, אלא למדינת יהודה ומדינת ישראל. ישראל תהיה מדינה דמוקרטית, שוויונית, חילונית בעיקר בשפלה בחיפה ותל-אביב וסביבותיהן, ומדינת יהודה תהיה מדינה שהחוק השולט בה הוא ההלכה, והרבנים מנהיגיה. את ההתמודדות עם הפלסטינאים משאירים המציעים דווקא למדינת יהודה ההררית...
לדעתי, מנסחי המודעה אינם הרצלים חדשים אלא הוזים-הזויים... אך הם השקיעו כסף לממן עמוד שלם של מודעה בעיתון... יש לשער שהנושא כאוב וקרוב לליבם. נזכרתי במודעה זו כאשר לפני 4 שנים הציע ראש ממשלתנו נתניהו לפצל את העיר בית שמש לשתי ערים: האחת יהודית-חרדית והשניה ישראלית... מצב זה ודאי לא עלה בחזונם של הרצל ושל אבות הציונות... הברירה לפנינו היא: האם להתרפק על עבר, אשר גם בו היה פחות קונצנזוס ממה שאנו מציירים בדמיוננו, או להתמודד עם העתיד בעיניים פקוחות...
הרב גיל נתיב
סיפור יוסף ואחיו הוא המורכב ביותר מכל סיפורי האחים בספר בראשית. יוסף היה בן 17 שנה כאשר המתח בינו לבין אחיו הגיע לשיא. כמה שנים עברו ממכירתו ע\\\"י אחיו עד שהתראה איתם שוב? בן 30 שנה היה יוסף בעמדו לראשונה בפני פרעה [מא 46], בן 37 כשתמו שבע השנים הטובות, בן 38 או 39 כאשר אחיו עמדו לפניו.
הוא מכיר את אחיו והם אינם מכירים אותו [מב 7-8] הסיפור תמוה: האם עד כדי כך הזדקן יוסף במהלך 21-22 שנה שחלפו? לאחרונה הזדמן לי לפגוש אנשים שהכרתי בתנועת נוער הצופים בחיפה בשנים 1960-1964 לרובם לא היה קושי לזהות אותי למרות שחלפו חמישים שנה מאז התראינו לאחרונה! אחי יוסף לא הכירו את בן אביהם (איתו גרו תחת אותה יריעת אוהל), אחרי שלא התראו תקופה קצרה מזו!
שני הסברים לכך:
א. התנכרות יוסף היתה לא רק כלפי אחיו כי אם גם לבית אביו. כמתבוללים אחרים בתולדות עם ישראל התחיל יוסף התערותו במצרים בכורח הנסיבות, במטרה להיחלץ מבור תחתית של עבדות ובית סוהר, אך המשיך בתהליך בהתלהבות כפי שמעיד הסבר השם שבחר לבנו מנשה: \\\\\\\\\\\\\\\"כי נשני (השכיח) אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי\\\\\\\\\\\\\\\" החלפת שמו לשם מצרי (מיוסף לצפנת-פענח) ונישואיו עם אשה מצרית ממשפחה מיוחסת הם פסגת חלומותיו של כל מתבולל! לא כל מי שמגיע לפסגת החברה והתרבות הנכרית מתנכר ביודעין לעברו: מרדכי היה מזוהה כ\\\\\\\\\\\\\\\'יהודי\\\\\\\\\\\\\\\' בחצר אחשוורוש למרות שמו הפרסי (גם השם העברי \\\\\\\\\\\\\\\'הדסה\\\\\\\\\\\\\\\' הוחלף בשם פרסי \\\\\\\\\\\\\\\'אסתר\\\\\\\\\\\\\\\'). יוסף, המשנה למלך פרעה, היה בלבושו, לשונו, תספורתו והתנהגותו \\\\\\\\\\\\\\\"יותר מצרי ממצרי\\\\\\\\\\\\\\\"...
ב. האחים לא זכרו היטב כיצד נראה יוסף הצעיר כי כאשר עדיין גרו יחדיו הם \\\\\\\\\\\\\\\"לא יכלו לדברו לשלום\\\\\\\\\\\\\\\" [לז 4] כלומר, שנאתם כלפיו הגיעה לכך שהם נמנעו מהביט בפניו. אמנם, הם זיהו אותו מרחוק כאשר התקרב אליהם בשדה [לז 18], אך לא היה זה בגלל מראה פניו כי אם בגלל כתונת הפסים שלבש. תווי הפנים של אדם אהוב נחרתים בזכרון אך לא כן פניו של אדם, אפילו אח, שמתחמקים עד כמה שאפשר מנוכחותו.
גדולתו של יוסף בפרשת \\\\\\\\\\\\\\\'מקץ\\\\\\\\\\\\\\\' היא כפולה:
א. האינטרס האישי שלו היה להתנכר אל אחיו, רועי צאן עבריים (הנחשבים ל\\\\\\\\\\\\\\\'תועבת מצרים\\\\\\\\\\\\\\\'), על מנת לא לסכן את השתלבותו–התבוללותו המוצלחת בחברה המצרית. היה עליו לשמוח על כך שאחיו אינם מכירים אותו ולשלחם מעל פניו מבלי להסתכן שבית המלוכה יזהה את יוסף–צפנת פענח עם משפחת רועים \\\\\\\\\\\\\\\'פרימיטיבית\\\\\\\\\\\\\\\'. למרות זאת הוא קושר את אחיו אליו בתחבולות שונות.
ב. התנהגותו של יוסף כלפי אחיו איננה נובעת ממניעי נקמה (יש לשער שקיננה בו תחושת נקם על מה שעוללו לו) אלא מן הרצון להביא אותם למצב בו יוכיחו כלפיו וכלפי לעצמם שהם מצטערים בכנות על מכירתו לעבדות, ולפחות אחד מהם יביע נכונות לוותר על חירותו על מנת להציל מעבדות את \\\\\\\\\\\\\\\'יוסף השני\\\\\\\\\\\\\\\' –הלא הוא אחיו הצעיר בנימין.
מתח ויריבות בין אחים אינם רק נחלת העבר. המבנה המשפחתי ה\\\\\\\\\\\\\\\'מסורתי\\\\\\\\\\\\\\\' לא תמיד נשמר, כי החיים רבי תהפוכות והפתעות. יעקב האב נוטר טינה עד סוף חייו כלפי בניו הבכורים, ראובן שמעון ולוי, ומבכר את בן האשה האהובה הצעיר על פני בכורו. במשפחות רבות היתה אפליה כזו גורמת לפירוק המשפחה, אך צאצאי יעקב שומרים על מסגרת משפחתית-שבטית ונעשים לעם אחד, לא במעט בזכות גדולת האופי והחוכמה של יוסף עלינו להפיק לקח מחוכמת יוסף לכל הדורות: לא די ברצון טוב על מנת להשיג פיוס אמיתי. יש לתכנן היטב את ההתפייסות והסליחה כך שיהיה בסיס בריא לקשר עתידי בין האחים היריבים לשעבר.
הרב גיל נתיב
