INkarmiel כל העסקים בכרמיאל במקום אחד מוצגים בהתאם לדרוגים שלכם

דרשה לפרשת צו –תשעו

דרשה לפרשת צו –תשעו

חוש הטעם וחוש הריח של אלהי ישראל

"תיאבון בריא מאד יש לאלהים" עלול קורא ציניקן של פרשת צו לטעון. בהמשך לפרשה הקודמת, פר' ויקרא, גם 'צו' מפרטת סוגי קרבנות ופרטי טקס השחיטה, הזיית דם ושריפת הקרבן כולו (קרבן 'עולה') או חלקים נבחרים על המזבח (בסוגים אחרים של קרבן)... גם הקרבן הצמחוני, 'מנחה' נזכר בפרשות אלה, אם כקרבן בפני עצמו, ואם כ'תוספת' לקרבן הבשרי...

אולי כדאי לבקש מאלהים להסתפק בפחות קרבנות 'עולה' (הנשרפים בשלמותם) ולהעדיף 'שלמים' בהם אלהים מקבל רק חלב (= השומן שעל האיברים הפנימיים של בעל החיים) ודם אותם אנו מוזהרים לא לאכול ממילא, ובאופן זה יהיו יותר בשר שבני אדם נהנים מאכילתו... גישה זו איננה אופיינית רק לציניקן מודרני, גם הנביא ירמיה [ז 21], כשהוא מוחה על סדר העדיפויות המעוות של בני דורו, אומר: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר" כלומר: חבל על בזבוז הכספים לצורך קרבנות עולה, במקומם תקריבו זבחים... אלהים איננו מעוניין באף אחד מהם, ואתם, לפחות תיהנו כך מסטייקים טעימים...

כמעט באופן עקבי נזהרת התורה מלתאר את ה' כתובע קרבנות לצורך אכילה. בדרך כלל מדגיש הכתוב את הנאתו מריח הקרבן הנצלה באש. בפרשת צו "לריח ניחוח אישה הוא לה' "[ח 28] ובפר' ויקרא: "אישה הוא ריח ניחוח לה' [א' 17] "אישה ריח ניחוח לה'" [ב2] "לריח ניחוח כל חלב לה'" [ג16] "לריח ניחוח לה' [ד 31]... רק פעם אחת נרמז חוש הטעם של היושב במרומים: "לחם-אישה לה'" [ג11]... ועוד: אחרי המבול, כאשר נח העלה עולות במזבח "וירח ה' את ריח הניחוח..." [בראשית ח 21] ובברכת משה לבני לוי "ישימו קטורה באפך, וכליל על מזבחך" [דברים לג 10] אין רמז בפסוקים אלה שאלהים אכן טועם מן האוכל (בדרך כלל בשר) המוגש לו על המזבח. כבר בפשט התורה מסתמנת מגמה של הרחקת דימוי אנתרופומורפי של האלהים: אכילה נחשבת לפונקציה אנושית-גופנית בסיסית, אך הריח מתקשר בתודעתנו עם צרכי הרוח ומצב הרוח של המריח...

לא כל ריח הוא בהכרח 'ריח ניחוח'. המשנה בפרקי אבות מציינת בין עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש "לא הפילה אשה (את עוברה) מריח בשר הקודש, ולא הסריח בשר הקודש מעולם" גם אם ניסים אלה מעידים על "סייעתא דשמייא" (עזרה מן השמיים) תרמו הכהנים את חלקם לנסים אלה בכך שהיו זריזים במילוי תפקידם מרגע שחיטת הקרבן ועד לעריכתו ושריפתו על המזבח...

מדרש שראוי להישמר בזיכרוננו מושתת על השימוש במלים "אישה ריח ניחוח" בשלושה קרבנות שונים: מהיקר ביותר: עולת הבהמה (פר), דרך הבינוני במחירו, עולת העוף (תורים או בני יונה) ומנחה (קרבן צמחוני: קומץ של קמח סולת ושמן) שאפילו עני יכול להרשות לעצמו להקריב. חז"ל הסיקו מכך "שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים" [משנה, מנחות יג, יא], במלים אחרות: מבחינת הקב"ה שווים האנשים המביאים קרבן יקר ערך לאנשים המביאים קרבן מועט בערכו. מה שקובע בעיניו (ובאפו) הוא הכוונה של האדם המקריב מנכסיו, זמנו ומרצו לעבודת ה'...

מדרש מודרני שראוי להישמר בזיכרוננו הוא של הראי"ה קוק שכתב בפירושו לסידור התפילות (עולת ראי"ה) על הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" [מלאכי ג 4] שלעתיד לבוא, בבית המקדש השלישי, לא ישחטו בעלי חיים לצורך קרבנות, אלא יביאו רק מנחות, כלומר: קרבנות מן הצומח. אמן, כן יהי רצון.

גיל נתיב