INkarmiel כל העסקים בכרמיאל במקום אחד מוצגים בהתאם לדרוגים שלכם

פרשת ויגש –תשעו

פרשת ויגש –תשעו

מבין אחי יוסף דווקא יהודה הוא שניגש אל המשנה למלך מצרים, להתחנן לפניו שיתחשב באב הזקן וישחרר את האח המואשם בגניבה... למה דווקא יהודה? כי הוא זה שאמר לאחיו \\\"מה בצע כי נהרוג את אחינו? ...לכו ונמכרנו לישמעאלים...\"



יהודה, המצטייר כמנהיג טבעי, הוא האחראי למכירת יוסף לעבדות, לכן הוא זה שמציע עצמו כעבד במצרים –על מנת ש\\\\\\\'יוסף החדש\\\\\\\' האח בנימין, יחזור אל אביו בשלום... יש כאן תהליך של כפרה \\\\\\\'מידה כנגד מידה\\\\\\\'...

מה קרה ליהודה בשנים שחלפו ממכירת יוסף עד שהציע עצמו כעבד בתמורה לשחרור בנימין? יהודה התבגר, בטחונו העצמי באישיותו ובמנהיגותו נתערער, הוא למד שיעורים מאלפים בהלכות ענווה וחרטה: האבל של אביו המסרב להתנחם, שנים משלושה בניו, ער ואונן, שמתו לפני שהביאו ילדים לעולם... אם לא די בכך הוא גם חווה רעב עם בני ביתו... רעב ומחסור הם מורים טובים ללמד אדם כמה שברירי וחולף הוא בעולם הזה, אך את הלקח המאלף ביותר בחייו לימדה אותו כלתו, תמר...

\\\\\\\"יהודה, אתה יודוך אחיך\\\\\\\" [מט 8] לבד מצלצול המלים הדומה –יהודה / יודוך, יש כאן גם שימוש בדו-משמעות של הפועל להודות (שורש: ידה): להודות באשמה ולהכיר תודה. יהודה הוא זה שמודה באשמה של מכירת יוסף ...אמנם יוסף היה אנוכי, מפונק, מתנשא, מעצבן –כל הדברים העלולים לאפיין שחצן בן 17 –אך כל אלה אינם מצדיקים את מכירתו לעבדות! כאשר כלתו תמר שולחת את חותמו ואומרת: \\\\\\\"הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה\\\\\\\" יהודה מודה באשמתו: \\\\\\\"צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני...\\\\\\\" אך בנוסף להודאות אלה באשמה אין ספק שהוא היה אסיר תודה לאלהי אביו על התאומים שנולדו לו מכלתו תמר, פיצוי על שני בניו הבכורים שנפטרו בדמי ימיהם..

\\\\\\\"מעשי אבות –סימן לבנים\\\\\\\" אמרו חז\\\\\\\"ל. שני אחים, שני מנהיגים, ובכל זאת –כל כך שונים: יוסף –הבן הבכור של רחל, שנולד אחרי שנים ארוכות של עקרות, ומולו, יהודה, הבן הרביעי מתוך ששה של לאה, האשה הדחויה, המקנאה באחותה היפה והאהובה, אך הפוריה.

יוסף צומח כמנהיג תוך שנים ארוכות של טלטולי גורל, הרחק מביתו ומשפחתו, המנהיגות של יהודה צומחת תוך התמודדות בחיק משפחת המוצא עם אב ואחים, ובמשפחה שהקים עם אשתו, בניו וכלתו תמר...

יוסף הוא מנהיגות של תבונה ותחכום של העולה מבור תחתית למרומי משנה למלך. יהודה הוא מנהיגות של עוז ופשטות של רועה צאן ואיש שדה...

בחוטים דקים וסמויים מקשר התנ\\\\\\\"ך את אופיים וקורותיהם של בני יעקב עם השבטים שינחלו את הארץ מימי יהושע עד חורבן בית-ראשון: יהודה היה המנהיג הראוי רק בתקופות מסוימות בחייו, ומנהיגותו מגיעה לשיא גדולתה בתחילת פרשת ויגש, שבט יהודה ינהיג את שבטי ישראל בחייהם של שני מלכים, דוד ושלמה. המלך הראשון, שאול, היה דווקא משבט בנימין, הצעיר בין האחים... המנהיג והמצביא של כיבוש הארץ, יהושע בן נון, היה משבט אפרים בן יוסף. אחרי פילוג הממלכה בין שבט יהודה בדרום לשבטי ישראל בצפון, שבט שמעון נבלע ונתמזג בשבט יהודה ושבט לוי היה מפוזר על פני שתי הממלכות. היחסים בין שבט יהודה המורחב לשבטי ממלכת ישראל היו אמביוולנטים: בדר\\\\\\\"כ קנאה ותחרות, אך לעתים שיתפו פעולה, לדוגמא: במלחמה נגד מואב... החזון של יחזקאל [לז 15-22] ש\\\\\\\"עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו\\\\\\\" ו\\\\\\\"עץ יהודה\\\\\\\" יהיו לעץ אחד, ז.א. לגוי אחד ומאוחד בארץ, מעולם לא התגשם...

ההיסטוריה נכתבת ע\\\\\\\"י מנצחים או שורדים. ההיסטוריה של ימי בית ראשון נכתבה ע\\\\\\\"י סופרים משבט יהודה, אך למרות זאת אין היא חוסכת שבטי בקורתה מדוד המלך ומכמה מצאצאיו שעשו את הרע בעיני ה\\\\\\\' ובעיני רבים מבני עמם, ומאידך מצוינים לשבח כמה ממלכי ישראל. האם היתה תרבות דתית-פוליטית שונה לשתי הממלכות? לדעתי, למרות מקדשים נפרדים היתה ליהודה וישראל אמונה דומה ופולחן דומה. גיבוש המסורת שלנו כדת יהודית –תחליף לתרבות-הדתית הישראלית המקורית, התחיל בעיקר בגלות בבל ונתעצם רק בימי בית שני...

מהיסטוריה תנ\\\\\\\"כית אני מדלג אל מודעה שקראתי מעיתון לפני כמה שנים: מודעה הקוראת לפצל את מדינת ישראל לשתי מדינות: לא לפלסטינאית וישראלית, אלא למדינת יהודה ומדינת ישראל. ישראל תהיה מדינה דמוקרטית, שוויונית, חילונית בעיקר בשפלה בחיפה ותל-אביב וסביבותיהן, ומדינת יהודה תהיה מדינה שהחוק השולט בה הוא ההלכה, והרבנים מנהיגיה. את ההתמודדות עם הפלסטינאים משאירים המציעים דווקא למדינת יהודה ההררית...

לדעתי, מנסחי המודעה אינם הרצלים חדשים אלא הוזים-הזויים... אך הם השקיעו כסף לממן עמוד שלם של מודעה בעיתון... יש לשער שהנושא כאוב וקרוב לליבם. נזכרתי במודעה זו כאשר לפני 4 שנים הציע ראש ממשלתנו נתניהו לפצל את העיר בית שמש לשתי ערים: האחת יהודית-חרדית והשניה ישראלית... מצב זה ודאי לא עלה בחזונם של הרצל ושל אבות הציונות... הברירה לפנינו היא: האם להתרפק על עבר, אשר גם בו היה פחות קונצנזוס ממה שאנו מציירים בדמיוננו, או להתמודד עם העתיד בעיניים פקוחות...

הרב גיל נתיב