פרשת השבוע - שבת שובה – ו' בתשרי תשעו

פרטים

נוצר ב שישי, 18 ספטמבר 2015 11:17

נכתב על ידי מערכת האתר

"כל תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" [הושע יד 3] פסוק זה מההפטרה הפותחת במלים "שובה ישראל עד ה' אלהיך" שקוראים בשבת שובה הוא דוגמא יפה לעברית הפיוטית של הנביאים. דורות של פייטנים בימי הביניים ומחדשי השפה העברית במאה שעברה עשו שימוש במטבעות לשון שבספרי הנביאים. מאפיין מובהק של שפה נבואית-פיוטית זו: להביע הרבה במלים."כל תשא עוון" –מזכיר לנו את המידה (=תכונה) האלהית המודגשת בתורה: אלהים 'נושא עוון' כלומר: סולח. 'כל-סולח' משמעו כנראה 'סולח לכל', ובמיוחד לכל אלה שמבקשים באמת ובתמים את סליחתו. "קח טוב" לפי פשוטו מציין את הבעלות על ה'טוב'

"ונשלמה פרים שפתינו" -שלוש מלים אלה עברו מהפך משמעות מהעברית התנ"כית לעברית של חז"ל: על פי פשוטו במקרא קורא הנביא לכל מי שנדר להביא קרבן לשלם את נדרו, כלומר להעלות למזבח את הפר או האיל אותם נדר לאלהיו, בין אם כקרבן תודה על הטוב שגמל לו/לה אלהים, ובין אם הקרבן נועד לכפרה, לטיהור (=חטאת, מלשון חיטוי) מרגשות אשמה. הביטוי 'שפתינו' מזכיר את הצירוף 'מוצא שפתינו' כלומר מה שיצא מבין שפתינו, ז.א:הנדר שנדרנו. המלים של הושע "ונשלמה פרים שפתינו" מעבירות מסר דומה מאד למסר בדברים כג 24 "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך, נדבה אשר בפיך". היופי בדברי הושע הוא התימצות בשלוש מלים את מה שאמר הפסוק בדברים בפרוזה באחת-עשרה מלים.

אך הביטוי "ונשלמה פרים שפתינו" מפורסם במסורת ישראל לא בגלל פשוטו בנבואת הושע, אלא בגלל מדרשו אצל חז"ל: במקום פרים שהיה עלינו להביא כקורבנות על המזבח, נשלם את חובותינו בשיח שפתותינו, כלומר בתפילה! סידור התפילות היהודי ערוך במידה רבה כתחליף לקרבנות ציבור שהיו נהוגים בזמן ביהמ"ק: שמות התפילות שחרית, מוסף ומנחה ומועדי תפילות אלה נקבעו על פי הקרבנות שהוקרבו במועדים אלה. רק תפילת ערבית היא "צמחונית" כלומר איננה משמשת תחליף לקרבן מסוים...

במהלך אלף תשע מאות שנה מאז חורבן בית המקדש הפך המצוי לרצוי!. יהודי אורתודוכסי ממשיך להתפלל לחידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם" אך אפילו בין יהודים אורתודוכסים יש רבים המעלים סימני שאלה: אילו היינו זוכים לבית מקדש, יגיעו ימות המשיח: העולם המוסלמי הסכים שאנו נבנה את בית המקדש השלישי ברחבה בין מסגד עומר למסגד אל-אקצה... האם ננצל הזדמנות היסטורית זו, נבנה מזבח, ונחדש את עבודת הקרבנות?

התשובה לדעת הרוב המכריע בתנועה המסורתית היא שלילית! אין אנו מפקפקים ביכולתנו להכשיר צוות כהנים לשחוט פרים וכבשים, למלא ספלים בדמם, לטבול אצבעותיהם בדם ולהזות על קרנות המזבח כנדרש, על מנת שהמוני בית ישראל יזכו בסליחה וכפרה... אנו מפקפקים ביכולתם של בני דורנו, לחוש ולהפנים את הרגשות שהרגישו אבות-אבותינו במהלך הקרבת הקרבנות...

האם הקולות שמשמיעים פרים, תיישים וכבשים כאשר סכין משספת את גרונם, האם המראה של זרמי דם הפורצים מצוארם, האם הריחות הנודפים מבית מטבחיים ענקי זה יעוררו בנו רגש דתי כמו שירת מזמורי תהלים או 'לכה דודי' בבתי הכנסת? רוב בני דורנו האוכלים בשר, לא ראו במו עיניהם שחיטת פרה בבית מטבחיים. אני כמעט בטוח שחוויה כזו תהפוך את רוב עולי הרגל להר הבית לצמחונים... רב אורתודוכסי-מודרני עשוי להציע "רפורמה" בעבודת הקרבנות: שחיטת בעלי חיים בהר הבית מאחורי מחיצה גבוהה... הקהל לא יראה את זרמי הדם, לא יריח את ההפרשות מבעלי החיים הנשחטים, ולא ישמע את הגעיות והחרחורים... המוני בית ישראל יראו רק את נתחי הבשר אחרי שכבר נוקו ועורם הופשט ויהיו ערוכים על המנגל הענקי הנקרא 'מזבח'...

גם אם לא יפגע החוש האסתתי שלנו, ואיש לא יזדעזע בגלל צער בעלי חיים הכרוך בעבודת הקודש, האם נחוש מה שאבותינו הרגישו –כאשר בעלי חיים אלה שהיו ידידיהם הקרובים וליוו אותם בעבודת יומם מבוקר עד ערב- קפחו את חייהם כשהם נושאים על ראשם את החטאים, את רגשות האשם, או את תחושות התודה של מקריביהם?

הראי"ה קוק בסידור התפילות שלו 'עולת ראיה' כתב שבמקדש השלישי לא יהיו קרבנות מן החי אלא רק מנחות, כלומר: קרבנות מן הצומח. הוא הוכיח תזה נועזת זו באמצעות מדרש על הפסוק במלאכי ג 4 "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות."

אלהים איננו זקוק למאכלים שהגשנו לו בעבר–לא לבשר ולא למנחות הצמחוניות של סולת, שמן ויין. אנו, בני תמותה, היינו זקוקים לבטא באופן מוחשי את תודתנו על כל הטוב, ולשחרר עצמנו מרגשות אשם על חטאינו ומחדלינו.

השפע שנצטבר בסידורי התפילות מאפשר לנו לתת ביטוי מילולי לכל סוגי הרגש ולכל מצב אליו אנו עלולים/עשויים להיקלע. השבת פולחן הקרבנות לא תקרב אותנו לאלהים אלא להיפך, תרחיק אותנו. שפתינו נותנות לנו את הכח ליצור קשר עם מה שלמעלה ממנו, מה שנשגב מאיתנו. יש להיזהר מן הנוסטלגיה המתרפקת על פולחן הקרבנות. אם וכאשר נזכה לבנין בית מקדש שלישי, יאפיינו אותו שני קווי יסוד: א. "ונשלמה פרים שפתינו" –שיח שפתותינו, נגינת כלי-שיר ושירת הלויים יהיו תחליף לקרבנות ב. "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"–הר הבית יהיה מוקד משיכה לבני עמים רבים, לא מוקד הסתה ושנאה, אלא הר בו תיווצר שפה משותפת לכל הנבראים בצלם אלהים, "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלהי יעקב..." [ישעיה ב 3]

גיל נתיב