INkarmiel כל העסקים בכרמיאל במקום אחד מוצגים בהתאם לדרוגים שלכם

פרשת השבוע - פרשת כי תבוא -תשעה

פרשת השבוע - פרשת כי תבוא -תשעה

"מקרא ביכורים" הם הפסוקים אותם חייב לומר כל איש מישראל המביא את ראשית התבואה (חיטה, שעורה) או הפירות (ענבים, תאנים וכו' ) שהבשילו בנחלתו אל "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם". פסוקים אלה (דברים כו מאמצע פס' 5 עד אמצע פס' 10) הם תמצית תולדות ראשית עם ישראל, מיעקב אבינו שכינויו בפרשה זו הוא "ארמי אובד" דרך השעבוד במצרים ויציאת מצרים עד ההתנחלות בארץ זבת חלב ודבש...


בימי בית שני לא סמכו על הידע או הזיכרון של כל מביא ביכורים אלא היו מקריאים את הטקסט ואלפי אנשים מביאי הביכורים היו חוזרים עליו מלה במלה... [משנה, ביכורים ג,ז]

לכאורה, טקסט זה היה צריך לאבד מחשיבותו כאשר חרב בית המקדש והבאת ביכורים נעשתה עניין תיאורטי בלבד, אלא שחכמים בחרו פסוקים אלה וקבעו אותם כטקסט המרכזי ב'הגדה של פסח'. יש לציין שהבאת ביכורים כאשר בית המקדש היה קיים נעשתה בין עצרת (=חג שבועות) לחג (=סוכות), לא בזמן 'חג המצות'... מה גרם לחז"ל להעדיף את הגרסא המתומצתת בתוך ארבעה פסוקים בספר דברים, על פני הגרסא המלאה והמפורטת בארבעה עשר פרקים ראשונים בספר שמות?

דווקא הסיפור המתומצת איפשר 'מרחב מדרשי' אשר בו פיתחו חז"ל את הפרספקטיבה שלהם לאפוס הירידה, השעבוד, והיציאה מעבדות מצרים. להלן שלושה מוטיבים המצויים במדרשי חז"ל לפסוקי 'מקרא ביכורים' ומצוטטים ב'הגדה של פסח'.

א. מי הוא ה'ארמי' ומה פירוש 'אובד'? אין ספק שעל פי הפשט נושא המשפט הוא יעקב אבינו (אם כי גם אברהם אבינו הגיע מארם לארץ המובטחת ואח"כ ירד מצריימה, אך המשך הפסוק איננו מתאים לו). הכינוי 'אובד' משמעו פליט, מי שנמלט על נפשו (ראה ספרו של ישראל קנוהל, מאין באנו) ו/או אדם חסר קרקע. מדרש חז"ל הופך את הנושא למושא ואת התואר 'אובד' לפועל יוצא בבניין פיעל. אנו מופתעים ללמוד שלבן היה גרוע אפילו מפרעה כי לבן ביקש לאבד (=להשמיד) את כל עם ישראל, זכרים ונקבות,..אין שום ראיה במקרא שזו היתה כוונת לבן הארמי. אם ח"ו היה מרדפו אחר יעקב מסתיים באלימות, הוא היה הורג את יעקב בלבד, אך לא את בנותיו רחל ולאה, ולא את נכדיו... האם היה לחז"ל מניע פוליטי אקטואל שהביא אותם לתאר את לבן כאויב ורוצח מסוכן –קשה לדעת. יתכן שהם רק רצו להדגיש שמאחורי תיאורים מקראיים פשוטים מסתתרת אמת מורכבת יותר

ב. "וירעו אותנו המצרים" –בעברית תיקנית יש לומר 'וירעו לנו המצרים'. חז"ל דרשו חריגה לשונית זו (מושא ישיר במקום עקיף) כדי להבהיר שהשלב הראשוני של ה'אנטישמיות' המצרית היתה תעמולה שנועדה להשחיר את פניהם של בני ישראל, לעשות אותנו "רעים", ז.א. לשכנע את המצרים שהגרים העבריים הם גיס חמישי "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו..." [שמות א 10] אגב, גם בגרמניה הנאצית היו שנים של תעמולה ארסית נגד היהודים לפני שנחקקו 'חוקי הגזע' ולפני פרץ האלימות הראשוני בלילה המכונה 'קריסטל-נאכט'.

ג. מי הוציא את בני ישראל ממצרים? בגרסת הסיפור בספר שמות משה היה שליח אלהים במשימה הקשה של עמידה מול פרעה. כאשר משה ניסה להתחמק משליחות זו כעס עליו אלהים וכפה עליו את המשימה [שמות ד 13-14]. בגרסא המתומצת בפרשת כי תבוא, משה איננו נזכר כלל, וכך גם ב'הגדה של פסח'. ההתעלמות מחלקו של משה נועדה להדגיש ולהסיר כל ספק שיציאת מצרים לא היתה תהליך היסטורי 'טבעי' של עם המורד במשעבדיו ויוצא לחירות אלא תהליך על-טבעי בו הקב"ה בכבודו ובעצמו התערב ועבר בארץ מצרים והוציא את עמו "לא על ידי מלאך, ולא על ידי ...שליח, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו" [מתוך 'הגדה של פסח']

מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים בדרכם של חז"ל –סיפור יצירתי-מדרשי המפיק לקחים חדשים ואקטואליים בכל דור ודור...