פרשת השבוע - כושר העיתוי של משה רבנו- לפרשת 'כי תצא' -תשעה
- פרטים
- נוצר ב שישי, 28 אוגוסט 2015 14:26
רבבות אחיו היו נקהלים עליו בצעקות זעם: "לא תתעב מצרי? מי אתה, שמאלני כבד-פה, שתטיף לנו מוסר? איך היית מרגיש אילו היו חוטפים את בנך, תינוק שכל כך פיללת לו, וזורקים אותו ליאור טרף לתנינים?! מעולם לא עבדת עבודת פרך מעלות השחר עד חשיכה תחת צליפות נוגש מצרי! גדלת מפונק בארמון של רשע כבד-לב ואתה מטיף לנו שלא נתעב אותם?! חזור לארמון פרעה ותטיף שם מוסר!" משה ידע שכשם שמצווה עליו לומר דבר הנשמע, כך מצווה עליו לא לומר דבר שאינו נשמע, ולכן המתין עד שדור יוצאי מצרים עבר מן העולם ורק אז השמיע את הציווי "לא תתעב מצרי" באזני דור שמעולם לא סבל על גבו את צליפות השוט המצרי.
רש"י עורך אבחנה בין העמים הנזכרים בפרשת 'כי תצא': עמונים ומואבים "אשר לא קידמו אתכם בלחם ומים... ואשר שכר עליך את בלעם ... לקללך" לעומת עמים שניסו להרוג את ישראל, אדומים בחרב, מצריים בהטבעה. דווקא הראשונים אסורים עולמית בקשרי חיתון, והאחרונים מותרים בחיתון עם ישראל מדור שלישי "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה והעולם הבא" רק מי שמתבונן בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית עשוי להסכים עם פירוש רש"י. אין סיכוי לשכנע ניצול שואה שאסור לו לתעב גרמנים כי הם רצו רק לכלות את גוף ישראל, אך לא התיימרו להמיר את דתנו או לגרום לנו "להפסיד חלקנו בעולם הבא..."
במה זכה משה לומר "לא תתעב מצרי"? הרי הוא ראה בסבלות אחיו ואפילו הרג בידיו נוגש מצרי שהתעלל בבן עמו? משה ראה את המצרים גם מזווית אחרת בשנים בהן גדל בארמון פרעה. בני ישראל הכירו את מצריים רק דרך צליפות הנוגשים וגזירות פרעה. משה, אשר לא פרך גופו ונפשו בעבודת פרך, זכה להכיר לא רק את הכוחניות והאכזריות של מצרים, אלא גם את המדע, הניסיון היופי והחכמה של החכמים החרטומים והחונטים של אומה זו. משה זכה להכיר מקרוב ולשלב באישיותו ובמנהיגותו לא שתי תרבויות כי אם שלוש: הוא גם בילה שנים במדבר כרועה צאן יתרו חותנו... כך היו לו שלוש פרספקטיבות ועולמו היה תלת-מימדי ולא חד-מימדי כעולמם של אחיו העבדים...
בראש ובראשונה למד משה רבנו לדעת שבכל עמי העולם, גם בעמו שלו, יש טובים ורעים ובינוניים. גם בין המצרים היו אנשי מצפון ומוסר, כגון שפרה ופועה, המצריות המיילדות את העבריות* אשר הזדהו עם סבל העבריים והיו מוכנות לסכן עצמן ולהפר את צו השלטון. היו מצריים אשר מסיבות של ריאליזם-פוליטי הבינו שאי אפשר להחזיק עם משועבד לאורך זמן! קולם של אלה גבר כאשר המכות הלכו והכאיבו והם ניסו לשכנע את פרעה: "עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים?" [שמות י 4]
האם היה צד שני למטבע של שעבוד בנ"י במצרים? מנקודת המבט שלנו המצרים היו כפויי טובה כלפי עמו של יוסף, ופרעה היה אנטישמי שהעליל עלילת שווא על בנ"י שאנחנו כביכול 'גייס חמישי' המחכה להזדמנות להתחבר לשונאי מצרים. משה יכול היה להבין, גם אם לא להסכים, עם נקודת המבט המצרית: "הרי בני יעקב התחייבו כשהגיעו לכאן "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן... כי כבד הרעב בארץ כנען" [בראשית מז 4] כלומר לא באנו להשתקע במצרים, נשוב לארצנו כשישתפר המצב שם. שבע שנות הרעב חלפו כבר לפני שנות דור או יותר אך העבריים עדיין בארצנו ואינם מראים שום סימן שכוונתם לחזור ל'ארץ המובטחת' ע"י אלהיהם! אין הם מנסים להשתלב בעבודת אדמה, כמונו המצרים, אלא מתעקשים להמשיך בעבודתם הבזויה כרועי צאן. אמנם היה עברי בשם יוסף שהציל את המצב בארצנו כשפתר חלומות וצבר אסמים מלאים בשנות השפע, אך האם נמשיך להיות אסירי תודה לקרובי משפחתו לנצח? ועוד, בימי יוסף הם היו 'חמולה' של שבעים נפש, קצב הריבוי שלהם הוא כזה שהם כבר עם רב, ואנו עלולים למצוא עצמנו במיעוט בארצנו" כך החל הסחף ביחס המצרים לצאצאי יעקב ויוסף, ולכן מזכיר לנו רש"י את שבח מצריים: "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור... מה טעם? שהיו לכם אכסניה בשעת דחק" -אירוח שבעים נפש של בית יעקב במצרים בשנות הרעב איננו דבר המובן מאליו. לא כל אומה מוכנה לפתוח את שעריה לפליטים מארצות מצוקה ורעב, ולכן מצווה עלינו לזכור למצרים לא רק צרות אחרונות אלא גם את החסד הראשון ...
הרב ד"ר גיל נתיב
• הדעה שהמיילדות שפרה ופועה היו מצריות נמצאת בכתבי פילון האלכסנדרוני, במדרש תדשא, אצל אברבנל, שד"ל ומלבי"ם. ספרו של פנחס פלאי Torah Today