פרשת זכור -תשעו

פרטים

נוצר ב שישי, 18 מרס 2016 14:34

 "מחה אמחה" או "תמחה" –על מי מוטלת מצוות מחיית זכר עמלק?

החוט המשולש המחבר את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" בתורה [דברים כה 17] עם ההפטרה על מלחמת שאול בעמלק [שמואל א' טו] ומזימת המן בן המדתא האגגי (הנחשב צאצא של עמלק) במגילת אסתר שבכתובים,לא במהרה ינתק! על מנת שלא נזלזל באותנטיות של סיפור מגילת אסתר ובחשיבות חג פורים מבטיחה לנו המגילה ש"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" [אסתר ט 28],

מלחמת ישראל בעמלק נזכרת לראשונה בספר שמות יז 8-13. לגבי סיפור זה יש "מוקדם ומאוחר בתורה" דהיינו: המלחמה נגד עמלק היתה ברפידים לפני מעמד הר סיני וקבלת התורה. מפטיר 'זכור' בספר דברים מוסיף פרטים שלא נזכרו כלל בספר שמות: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלהים" מבחינה תחבירית אפשר לקרוא את המלים "ולא ירא אלהים" כמתייחסות לא לעמלק כי אם אל ישראל (כלומר בהתעלמות מאתנחתא בתיבה "ויגע"),ז.א."עייף ויגע ולא ירא אלהים" כורך את חולשתו הגופנית וחולשתו הנפשית של ישראל אחרי יציאת מצרים ולפני מעמד הר סיני... אם אין זה פשט הכתוב הרי הוא מדרש ראוי, המשתלב בדברי 'שפת אמת' להלן

מה מטרת הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק"? על כך כתב 'שפת אמת' (יהודה אריה ליב מגור) שעיקר הזכירה היא שאנחנו לא היינו יראי אלהים ולכן "ניתנה רשות" לעמלק לזנב בנו... ברגע ששיעבדו ישראל את ליבם לאביהם בשמים, גברו על עמלק. ועוד דרש שפת אמת: כתוב 'אשר קרך בדרך' ... הפירוש הוא: קרה אותנו כשהיינו בדרך, כפי שדרשו: "ברפידים" =רפו ידיהם, ובאמת בני ישראל צריכין להיות תמיד תחת עול מלכותו... ועל ידי שרפו ידיהם, שהוא פריקת עול לפי שעה, לכן יכול היה (עמלק) להילחם עמהם" המצווה היא, אפוא, לזכור את הסיבה לכך שעמלק יכול היה להרע לישראל... הוא מצטט מדרש המשווה עניין זה לבן-מלך שעמד לגנוב אך כלב השמירה במקום הגניבה נשך אותו. כשרוצים להזכיר לו את חטאו אין אומרים לו "זכור שנכשלת בגניבה" אלא "זכור נשיכת הכלב".. ומתוך כך נזכר בן המלך בחטאו, חטא הגניבה. במלים אחרות: אנו מצווים לזכור שהיה לנו חלק ביצירת מצב בו היינו נתונים לרדיפות עמלק המזנב את "הנחשלים" באחורי מחנה ישראל... לכן עלינו להתחזק בגיבוש מחנה שתהיה בו 'יראת-אלהים'... בדרשותיו חזר 'שפת אמת' על הקשר בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"זכור את יום השבת לקדשו" –שני צווי 'זכור' אלה נועדו לרומם את ישראל מן הטומאה אל הטהרה, מן החול אל הקודש

על מי מוטלת החובה למחות את זכר עמלק –על אלהי ישראל, כמתחייב מהבטחתו "מחה אמחה את זכר..." [שמות יז 14) או על עם ישראל, כמתחייב מהציווי "תמחה את זכר..." [דברים כה 19]? לדעתי התשובה היא: על שניהם כאחד.

מה המחוייבות ההדדית של אלהים וישראל במחיית זכר עמלק? לתקן את העולם כך שתיעלם העמלקיות מיצר לב האדם, ואז ממילא לא יהיה צורך לזכור את מעשה-עמלק. בהקשר זה יש להזכיר את דברי תלמידת-חכמים דגולה בדור שעבר, נחמה לייבוביץ: "עמלק אשר מלחמה בו לה' מדור דור, איננו מושג גזעי ואיננו סימון אתני (שהרי כבר "בא סנחריב ובלבל את האומות") אלא הוא אב-טיפוס למתקיפים את החלש מפני שהוא חלש, למזנבי נחלשים מדור דור"

יהי רצון שבחודש אדר זה יהיו לנו סיבות טובות להרבות בשמחה!