פרשת ויקהל - תשעו

פרטים

נוצר ב שישי, 04 מרס 2016 15:53

נכתב על ידי מערכת האתר

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" במחצית הראשונה של הפסוק הראשון של פרשת השבוע מצוי הבסיס לאחד המאפיינים הבולטים של התרבות היהודית: זו היא תרבות ומסורת המושתתת על חיים בציבור, במסגרת משפחה וקהילה. מסורת ישראל דוחה בשתי ידיים התנזרות ולהתבודדות, אלא אם כן אנוס אדם בגלל מחלה מידבקת לצאת אל מחוץ למחנה.

אין לנו 'מנזרים' או 'דרווישים'. אדם השואף לטפח ולהעלות את הקדושה בחייו, חייב לעשות זאת במסגרת המשפחה, הקהילה והעם למרות הקשיים הכרוכים בכך. תפילת יחיד אל אלהיו אפשרית, אך כמעט תמיד תפילת הציבור עדיפה עליה. היהדות, למיטב ידיעתי, היא המסורת הדתית היחידה המגבילה את עצמה ותובעת שכל "דבר שבקדושה", כמו קריאת התורה ואמירת 'קדיש', תיעשה ב'מניין'–בלומר ב'קוורום' של עשרה מבוגרים.

ההדגשה החוזרת בפסוק הראשון ובפסוק הרביעי "כל עדת בני ישראל" איננה מקרית... בתוך עמנו אנו יושבים ואין ספק שבתוך קהל של כשש מאות אלף איש היו רבים שהתנגדו למשה, קנאו בו, וערערו על סמכותו (נפגוש רבים מהם בחומש 'במדבר'). עובדה זו לא מנעה ממשה מלהקהיל את כולם, לדבר עם כולם, כולל האופוזיציה שהיתה לו... תחילת פר' ויקהל עומדת בצל המאורעות הקשים של 'מעשה העגל' בפרשה הקודמת –פילוג שהביא למלחמת אחים ושפיכות דמים בתוך עם ישראל. התכנסות 'ויקהל' נועדה לאחות את הקרעים ולהציב מטרה משותפת שתלכד את השורות: המטרה המשותפת היא: הקמת המשכן... מרכז אחד לעם השוכן לארבע רוחות השמיים, לשבטיו, עדותיו ומפלגותיו...

אנו מכירים את המדרש המשווה את ישראל עם ארבעת המינים: לולב, אתרוג, הדס וערבה –המייצגים ארבעה סוגי אוכלוסיה בתוך עם ישראל: אנשים אשר יש בהם 'תורה' (ידע) אך אין בהם מעשים טובים, אנשים שיש בהם מעשים טובים אך לא תורה, וכו' היינו מצפים מחז"ל שיוסיפו לנטילת ארבעת המינים תפילה שכל ישראל יהיו 'אתרוגים' ז.א. אנשים המצטיינים הן בתורה והן במעשים טובים, אך לא כן הוא: חז"ל הבינו שעם שכולו אתרוגים איננו עם נורמלי, ושבשביל לשרוד אנו זקוקים גם ל'עמך' ואפילו ל'עם הארץ' שיכתף על כתפיו את משא היום-יום של ימי החולין.

יש להבחין בין 'קהל' או 'עדה' לבין 'קהילה'. למסגרת הרחבה של העדה יש עוצמה בגלל גודלה אך הפרט מרגיש בה אנונימי וחסר חשיבות. לעומת זאת הקהילה מאפשרת לכל פרט ופרט בתוכה להביא לידי ביטוי את יחודו, כשרונותיו ותרומתו האישית לקהילה. היכן עובר קו הגבול בין 'קהל' לקהילה? הקהילה היא מעגל בו כל אחד מסוגל לראות ולהכיר אישית כל אחד אחר הנמצא במעגל. קהילות בחו"ל אשר יש בהן אלף משפחות או יותר כבר הבינו לפני שני עשורים שאין ביכולתן ליצור תחושת 'יחד' וערבות הדדית, לכן הן מתפצלות ביודעין ל'חבורות'. במונחים של ארה"ב, הקהילות ביהדות המסורתית בישראל היא 'חבורה'. היא עדיין רחוקה מספרית מן הסכנה של איבוד הקשר האישי עם כל חבר ומשפחה, ואתגרנו הגדול הוא: האם נדע לנצל את יתרון האינטימיות של המספר המצומצם?

ההבדל בין 'קהל' ל'קהילה' איננו רק מספרי. גם קהל אלפים יכול להפוך לקהילה כאשר את כולם מאחדת מטרה משותפת. משה השכיל והצליח לתת לעם תחושה שה'משכן' הוא 'פרויקט' משותף לכולם, לא נחלת יחידי סגולה או כהנים, אלא "כל איש אשר נשאו ליבו,וכל אשר נדבה רוחו אותו..." וכתוצאה מכך: "ויהי המשכן אחד!" [שמות לז 13]

בכך קהילה יהודית בעולם יש מבנה הנקרא 'בית כנסת' – לא 'בית תפילה' ובודאי לא 'בית אלהים'! זה המקום שהקהילה מתכנסת בו: רבים על מנת להתפלל, כמה על מנת ללמוד ולהרחיב דעת, ורובנו המתכנסים על מנת לחדש ולחזק את הקשר עם שכנים, קרובים וידידים, ז.א. עם בני עמנו שאנו רוצים לחלוק איתם רגעי עצב ואבל כמו רגעי שמחה ותודה.

קהילות יהודיות, בארץ ובחו"ל, מתמודדת עם האתגר הקשה של התקופה המודרנית: תחושת הניכור וה'אטומיזם' של היחיד, דווקא בערים הגדולות המונות רבבות ואפילו מיליונים של בני אדם, זקוק כל אחד לקהילה, למסגרת חברתית שמסוגלת להעניק לכל חבר את תחושת הבטחון שתמיד יש מי שמוכן להטות אוזן ולהקשיב, ולסייע במידת הצורך. בקהילה כזו יכולים להיות עשרות או מאות חברים אך לא אלפים...

לעולם אין קהילה יהודית מונוליתית. אפילו בקהילות המונות כמאה חברים בלד, יש פיצול לקבוצות: לעתים זה הוא פיצול בין "שמרנים" ו"חדשנים" (בנידון זה אין הבדל בין 'אורתודוכסים' ל'רפורמים'), יש קהילות בעם ישראל בהן קבוצה אחת נפגשת ב'בית המדרש' ללמוד משניות או דף גמרא, קבוצה אחרת עסוקה בהליכה מבית לבית לגיוס כספים. הקהילה חייבת לדאוג שכל הפתחים האלה יהיו זמינים לכל מאן דבעי, ואף אחד לא יתגדר בפועלו בחיי הקהילה כחשוב יותר מפועלם של אחרים!

גיל נתיב