פרשת שמות -עיבוי האירוניה הנשית

פרטים

נוצר ב שישי, 01 ינואר 2016 12:10

יש אירוניה דקה בסיפור הפתיחה של ספר שמות [א1- ב10]. מלך מצרי חדש "אשר לא ידע את יוסף" מגייס את דעת הקהל בארצו להיערך לקראת סיכון ביטחוני עתידי למצרים, הנובע מן המאזן הדמוגרפי ההולך ומתערער בין הרוב המצרי למיעוט העברי: "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו" רק הגברים בעם ישראל נחשבים בעיניו כסכנה: הם עלולים לאחוז בנשק ולהיות 'גייס חמישי' בארצו. לכן הוא מצווה את המיילדות להמית את הבנים מיד בצאתם לאוויר העולם, וכשאינן משתפות פעולה, הוא מצווה על כל עמו להשליך את התינוקות הזכרים של בני ישראל היאורה [א 22].

-                       מי הם הנאבקים בגזירות פרעה ומונעים ממנו לבצע את זממו?

בתחילה שפרה ופועה המיילדות )יש מפרשים שהמיילדות מצריות ולא עבריות). אח"כ יוכבד המצליחה להצפין את התינוק, אחותו מרים, ואחרונה חביבה: בת פרעה, היודעת שהתינוק הוא “מילדי העברים” אך מחייה אותו בניגוד לגזירת האב-המלך. כל הגיבורים החיוביים בסיפור הפתיחה בפרשה הם נשים! זו אירוניה פמיניסטית סמויה: מאז ומעולם מעריך השליט העריץ רק כח צבאי: השיקול הקובע הוא כמה כלי נשק ודיביזיות של גברים לוחמים יש לאויב אמיתי או פוטנציאלי. מי העלה בדעתו שברה"מ מרובת הדיביזיות תתמוטט מבפנים, לא מחולשת כח צבאי ולא כתוצאה ממלחמה?! פרעה לא העלה בדעתו מה היא עוצמת הנשים החומלות על תינוקות ומצליחות לסכל את רצונו ופקודותיו.

מדרשי חז"ל עיבו את הקו האירוני-פמיניסטי והעניקו לנשים תפקיד מרכזי בהישרדות עם העבדים העברי ובחיזוק אמונתו בגאולה הקרובה: מרים, הבת שנולדה לפני משה, היתה "מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" [שמות רבה, א' כב] המדרש מסביר כך את התואר 'נביאה' שיוענק למרים שנים רבות אח"כ, אחרי חציית ים סוף [שמות טו 20]. מדרש אחר מתאר את עמרם, מנהיג בני דורו (הנחה סמויה שמעשי הבן סימן לאב?) מדריך את בני ישראל לגרש את נשותיהם בעקבות גזירת פרעה, כי חבל שהנשים יסבלו את צער ההריון והלידה לשווא. דווקא בתו מרים משכנעת אותו לחזור בו מהוראה מטופשת זו: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים –ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות... ...פרעה רשע – ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק –בודאי שגזירתך מתקיימת" בעקבות הטענות המשכנעות של מרים "עמד עמרם והחזיר את אשתו, עמדו כולם (הגברים) והחזירו את נשותיהם" [סוטה יב ע"א] הבסיס הטקסטואלי למדרש זה הוא המקרא "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן..." היוצר רושם שהתינוק, שאח"כ יקרא בשם משה, היה הבן הבכור של אותו זוג הורים משבט לוי. באמצעות האגדה אנו מבינים ש'איש מבית לוי' (עמרם) הלך רק להחזיר את אשתו שהורחקה מביתו על מנת שלא תיכנס שוב להריון, או בלשון המדרש "הלך בעצת בתו". על פי מדרש זה, מרים היא לא רק נבונה יותר מאביה, אלא גם זו המשוכנעת שאסור להשלים עם גזירת המלך העריץ, אלא יש להיאבק ולסכל אותה עד כמה שאפשר. יתכן שהדמיון הצלילי בשמות האב ובתו (עמרם – מרים) רומז כי הם מייצגים צדדים שונים ביכולת ההנהגה של עמם.

מדרש אחר פותח בהצהרה: "בזכות נשים צדקניות באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים [סוטה יא ע"ב] הנחת היסוד של מדרש זה היא שהריבוי של בנ"י היה בסכנה לא בגלל גזירת פרעה על הבנים הנולדים, אלא כי הגברים היו תשושים מעבודת פרך, מגיעים לביתם אחרי יום עבודה ארוך, ואין להם כח וחשק לכלום. הנשים הן ה'יוזמות', הן מבשלות דגים (סמל לפריה ורביה במקרא: "וידגו לרוב בקרב הארץ") מביאות את המאכל המעורר אל בני זוגן למקומות עבודתם, מחזקות אותם במאכל ומשקה, "נזקקות להם ומתעברות בין השפתיים" (גדרות אבנים בשדה). בהמשך טוען המדרש שהנשים העבריות היו גם יולדות בשדה על מנת להתחמק מן השוטרים המצריים.

המקרא נקט בקו אירוני-פרו נשי דק ומרומז והמדרשים מעבים את הקו הזה ע"י שהם מציגים בהבלטה את הנחישות של מרים ושל הנשים באותו דור, שאינן משלימות עם מזימת פרעה להחליש את כוחם של בני ישראל. התבנית הפמיניסטית מוצאת ביטוי גם בתיאור חיי משה בסוף הפרשה: הוא נתון בסכנה ע"י גברים וניצול מן הסכנה ע"י נשים. ציפורה אשתו תציל אותו ממוות כאשר היא מקיימת את מצוות המילה בערלת בנם [ד 24-26]. משה היה בדרכו לגאול את בני ישראל, אך גאולתו האישית היא בזכות אשתו.

האם אישיותו של משה הושפעה מן הנשים שסבבו אותו בינקותו-ילדותו? האם 'ירש' מהן שילוב של רוך וחמלה עם נחישות ועצמאות? משה גדל כמנהיג פוטנציאלי בבית פרעה, לא בבית עבדים. חוש הצדק שלו איננו יוצא דופן לאדם שגדל כבן-חורין: גם אחרים היו ודאי מזהים עוול במראה המצרי המכה איש עברי, או לנוכח רשע אלים בתוך עם ישראל (כן, גם בתוכנו יש רשעים!), או במצב בו רועים גברים מגרשים מהבאר נערות המבקשות להשקות הצאן, אך כמה אנשים היו מסכנים עצמם להתערב ולהציל את החלש מידי התקיף והתוקפן? המאפיין את משה: הוא מוכן לקחת סיכון ולהתערב בעניינים אשר לכאורה 'אינם עניינו'... מאידך, כאשר אלהים מתגלה למשה ומטיל עליו את המשימה להוציא את בנ"י ממצרים, הוא איננו עונה מיד: הנני! יש מו"מ ארוך ומייגע לשכנע אותו לקבל על עצמו את השליחות... ההוגה אנדרה נהר כתב שכך הם פני ההיסטוריה של יחסי אלהים ואדם. אלהים איננו שולח בני אדם למשימה ומשימתו מתקבלת מיד, אלא יש מרחב אוטונומי לאדם לסרב ולהתכחש לקול השליחות האלהית. או לקבל את כל הסיכון הכרוך בקבלתה. האם הצטנעות/התחמקות זו היא פרי חינוך נשי?

משה יזכור את חסד ינקותו, ילדותו ונעוריו לנשים שהחיו אותו, וכשיבוא להציע את התורה, הוא יפנה קודם אל הנשים "כה תאמר לבית יעקב" ורק אח"כ אל הגברים "ותגיד לבני ישראל" [שמות יט 3]

הרב גיל נתיב

אני מודה לפרופ' אילנה רוזן (אוניברסיטת בן גוריון) ולחתני, דביר זלצר, על הערות חשובות לדרשה זו