פרשת תרומה – תשע"ו

פרטים

נוצר ב שישי, 12 פברואר 2016 11:00

שלושת אלפים וחמש מאות שנה של מאבק להרחיק את הגשמיות מאלהים ואת אלהים מן הגשמי הועילו רק במעט. כי "האדם יראה לעיניים" [שמואל א' טז 7 ]. אלהים אשר אין לו גוף ואין לו דמות הגוף הוא האלהים של אנשי הגות היושבים בשלווה ליד שלחן כתיבתם, אך יראי ה' ואוהביו (למעט רמב"ם ואלברט איינשטיין) זקוקים לדימוי מוחשי של אלהים הקרוב לכל קוראיו.

"דימו אותך ולא כפי ישך" [שיר הכבוד] ולכן פרקים ספורים אחרי האזהרה: "לא תעשון אתי (=אותי?) אלהי כסף ואלהי זהב [שמות כ 23] נצטוו בני ישראל לתרום זהב [שם כה 3] על מנת שבין הכנפיים של שני פסלי כרובים עשויים זהב, ישמיע אלהים חיים את קולו. זמן קצר אחר ההבטחה "בכל המקום אשר אזכיר (=תזכיר?) את שמי, אבוא אליך וברכתיך" [שמות כ 24] נצטוו בני ישראל לעבוד את אלהים ולהראות לפניו אך ורק בתוך מלבן של 100 אמה על 50 אמה.

כל אדם בורא בדמיונו את אלהיו. לכל אחד מאבות האומה היה דימוי אלהים יחודי לו, לכן אנו אומרים בתפילה "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" במקום 'אלהי אברהם, יצחק ויעקב' –לאלהים אחד שמות ודימויים רבים, וכשם שפרצופיהם של בני אדם שונים זה מזה, כך אין שני בני תמותה המאמינים בדיוק באותו אלהים.

אין מוקדם ומאוחר בתורה. ציווי הקמת המשכן בפר' תרומה בא בעקבות מעשה העגל. “אילו הקדים משה בעשיית המשכן לא היו בני ישראל עושים את העגל [אלדד, הגיונות מקרא, עמ' 122]החוגגים סביב העגל מצביעים עליו ואומרים: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך... " [שם לב 4], לעומת העגל המסמל נוכחות אלהים בפועל, משמשים הכרובים פורשי הכנפים רק צינור לקולו של אלהים המדבר מביניהם "ונועדתי לך שם ודברתי אליך מבין הכרובים" אך בעיני אדם מן השורה קו הגבול בין ההמחשה העגלית לבין ההמחשה הכרובית של נוכחות אלהים הוא קו דק. התלהבות דתית, תשוקה לקרבת אלהים, עלולה לגרום לחציית הגבול הדק הזה. חוקר המקרא קאסוטו מסביר את הצורך בהקמת המשכן בכך שבנ"י, אחר שזכו להתגלות אלהים בהר סיני עמדו להמשיך במסעם ולהתרחק מאתר ההתגלות, וכך הוא כותב: "כל זמן שהיו חונים בהר סיני מרגישים היו את קרבת האלהים, נסעו, נדמה היה להם נתפרדה החבילה, ולכן היה צורך בהקמת משכן –סמל מוחשי לנוכחות ה' בקרבם".

המאמץ להרחקת אלהים מן המוחשי נמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. חזקיהו כתת את נחש הנחושת שיצר משה רבנו, כאשר הבין שהמוני בית ישראל מייחסים קדושה אינהרנטית לנחש, הם נושאים עיניהם אל הנחש כאילו הנחש עצמו הוא המרפא חולים. חכמים הכשירו בדיעבד את מעשהו הנועז ]משנה, פסחים ד]. טענות הנביאים שאלהי ישראל איננו זקוק למאכל ומשקה לא הועילו. המוני בית ישראל שהביאו עולותיהם וזבחיהם בימי בית ראשון ובימי בית שני, האמינו בתום לב שריח הניחוח של בשר הקרבנות הנשרף מגיע אל אפו של אלהים ומשיב את חרון אפו מעמו. ההבנה שאי אפשר לנתק את עבודת הקרבנות מהגשמת אלהים קמאית, היא אחת הסיבות שעוררה את הראי"ה קוק ללמוד מן הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" [מלאכי ג 4] שבבית המקדש השלישי לא יהיו קרבנות מן החי, אלא מנחות, כלומר רק מן הצומח... [חזון הצמחונות והשלום, סוף פרק טו, סידור 'עולת ראיה']. אמנם גם מנחות עלולות לגרום לתפיסת אלהים כזקוק למזון בדומה לבני אדם, אך אין הן מוחשיות ומושכות את העין והלב כמו שריפת בשר, חלב (חת בצירה) ודם על המזבח...

עדיין אנו זקוקים למקום בו תצומצם שכינת אלהים ולסמל מוחשי לנוכחות אלהים בתוכנו. מקדשי מעט ממשיכים וימשיכו לשמש אמצעי לטיפוח הרגש של "קרבת אלהים לי טוב" [תהלים עג 28] מבלי לעבור את הגבול שבין "מקדש מעט" אל עבר "זה בית אלהים וזה שער השמיים". יהי רצון שבניין בית מקדש שלישי לא יוציא מן הכח אל הפועל את תאוות הבשר והיצר החייתי הטורף שעלול לעורר מראה הדם הנזרק אל יסוד המזבח. יהי רצון שבית המקדש השלישי יהיה בית מקדש צמחוני. יהי רצון שמנחות סולת ושמן שיעלו בו על המזבח לא יהיו בכמויות שיגזלו מזון מפיהם של ילדים רעבים, אלא רק בגדר תרומה סמלית שתבטא את המסר: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" [דברי הימים א' כט 14]

הרב גיל נתיב