INkarmiel כל העסקים בכרמיאל במקום אחד מוצגים בהתאם לדרוגים שלכם

פרשת וארא -תשעו

פרשת וארא -תשעו

שבע מתוך עשר מכות שהביא אלהים על מצרים הן בפרשת 'וארא' –המכות נעשות הולכות ומכאיבות יותר, ולב פרעה נעשה כבד יותר. בשלב מסוים הוא, כביכול, מתרכך, ואומר למשה: רק הגברים יכולים לצאת, כלומר:: תקבלו חופשה קצרה מעבדות ותשובו אח"כ בדיוק למצב הנוכחי של שעבוד.


משה כמובן דוחה הצעה זו ועונה: בנערינו ובזקנינו נלך, בנשינו ובטפנו". מפתה מאד לערוך השוואה בין המאבק לשחרור של בנ"י בספר שמות לסיפורי שחרור של עמים מידי שליטים אוטוקרטיים, דיקטטורים במזרח התיכון בדורנו, אך כדאי לשים לב לשני הבדלים: העמים הלובי, המצרי והסורי נאבקו או נאבקים נגד שליט מתוך בני עמם, ועוד: המאבק בארצות 'האביב הערבי' הוא מאבק שהצליח הודות לתמיכה פעילה של אלפים ורבבות שסיכנו את חייהם כשיצאו לרחובות להפגין. משה איבד את תמיכת אחיו העבדים אחרי כשלונו הראשון, כאשר כתוצאה מתביעתו פרעה הכביד את נטל העבודה על בני עמו. כשהוא חוזר ומביא בשורת הגאולה בני ישראל "לא שמעו אליו מקוצר רוח ועבודה קשה" משה יחזור ליהנות מתמיכת בני עמו במכה העשירית, מכת בכורות, אך בינתים הוא מנהל מלחמה "פרטית" נגד פרעה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן: ויצוום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים" בנשימה אחת פרעה ובנ"י –כלומר בנשימה אחרת המשעבד והמשועבדים כי אלה ואלה אינם מאמינים בכוחו של משה ושל האלהים החדש-ישן אשר שלחו לשנות את ההווה.

הרבה דיו שפכו פרשנים בנסיון לישב את התמיהה: איך הכביד ה' את לב פרעה ואחר כך העניש אותו ואת עמו על הכבדת ליבו? בין הפירושים ברצוני לצטט את מדרש תנחומא המפנה ליבנו לאבחנה מעניינת בטקסט המקראי: "בחמש המכות הראשונות אין כתוב בהם אלא "ויחזק לב פרעה" כיוון שבאו מכות אלה ולא שילח, אמר הקב"ה: מכאן ואילך אם ירצה לשלח אינני מקבלו, זש"ה (בחמש המכות האחרונות) 'ויחזק ה' את לב פרעה'. במלים אחרות: בשלב הראשון היתה לפרעה בחירה חופשית ויכול היה לבחור באופציה של שילוח בנ"י מארצו, אבל משהכביד את ליבו נשללה ממנו אפשרות זו... אפילו כאשר אמרו לו יועציו: 'הטרם תדע כי אבדה מצרים?!' הוא כבר לא היה מסוגל לחזור בו מאותה מדיניות קשוחה של סירוב שקבע לעצמו קודם לכן. קו זה מאומץ ע"י פרשני ימיה"ב הרמב"ם והרמב"ן, וקיבל ניסוח עכשווי ע"י נחמה לייבוביץ': "מלכתחילה האדם יכול לבחור בכל דרך שירצה. אמנם, כאשר האדם בחר לעשות את הרע ודבק בדרכו יקשה עליו לשנות את התנהגותו ולהיטיב את דרכיו. האל איננו מונע מהאדם להיטיב את דרכיו אך דבקות בדרך רעה שמה מכשולים על האפשרות לחזור בתשובה. ככל שהאדם ירבה לחטוא, כן תהיה הדרך חזרה קשה יותר..."

להרחיב מן 'הפרט אל הכלל', כלומר: מהקשחת ליבו של פרעה וסירובו לשלח את בנ"י ממצרים, להיסטוריה של כל העמים בכל התקופות: שלטונו של עם אחד בעם אחר בכל מקום ובכל תקופה מוביל לעיוותים ולעוול מוסרי במוקדם או במאוחר, הוא משחית את התנהגותם של המשעבד והמשועבד כאחד.

תהליך ההתפכחות של העם השולט מן האשליה ששלטונו על עם אחר יכול להימשך דורות רבים עשוי להיות קצר או ארוך, מכאיב מאד או קצת מכאיב, הכל לפי הנסיבות. אינני רוצה לדון בהתנהגות עם ישראל כשליט,. ברצוני להביא דוגמאות מתולדות העם אשר במאות 19-20 צבר נסיון רב בשליטה על גורלם של עמים אחרים: האימפריה הבריטית. השלטון הבריטי בארצות באסיה ואפריקה טען להגנתו שעמים אלה "פרימיטיבים" ואינם מסוגלים לנהל ענייניהם באורח עצמאי. לכאורה היתה מידה של צדק בטענה זו, אך התנהגות הממשל הבריטי בארצות אלה לא היתה כהתנהגות הורים ומורים השולטים בחיי ילדיהם עד שהילד יתבגר ויחכם ויהיה מסוגל לחיות באופן עצמאי. התנהגות השלטון הבריטי בארצות אלה היתה מונעת יותר מאינטרסים כלכליים ופוליטיים של האימפריה הבריטית מאשר מהרצון לחנך את ה"נייטיבס" לבגרות ועצמאות. זאת ועוד: המאבק של הודו לעומת המאבק של אירלנד לשחרור מן הכתר הבריטי: למרות שהאירים הם אומה אירופאית, לכאורה יותר 'משכילה' ו'מתקדמת' מהעם ההודי ע"פ אמות מידה בריטיות, בכל זאת המאבק האירי לעצמאות היה יותר ממושך וכואב, כלומר כרוך בשפיכות דמים יותר מן המאבק ההודי לעצמאות, אולי בגלל הקירבה הגיאוגרפית של אירלנד לבריטניה... יתר על כן, חלפו כבר יותר משלושה דורות מאז זכו אירלנד והודו לעצמאות: אירים רבים עדיין נוטרים טינה לבריטים על שנות השעבוד הממושך, לעומת ההודים הרוחשים חיבה וכבוד לבריטים...

נחזור לראשית תולדות עם ישראל: למרות עבודת הפרך במצריים, ולמרות הגזירה הנוראה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – כבר בספר דברים, דור אחד בלבד אחרי יציאת מצרים, מזהירה התורה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" -חומר למחשבה!

הרב גיל נתיב