בבוקר נכנסתי למרכז השרות המודרני של טויוטה בעכו, לובי מפואר וממוזג, אולם תצוגה מרהיב, נציגי שירות נוצצים וחנפנים, מוסך מודרני עם מיטב הטכנולוגיה, ועם מיטב תודעת השרות, ע"פ כל הקריטריונים.

עשיתי טיפול תקופתי לאוטו, ומשם המשכתי לעולם המקביל, לשוק העירוני, שאינו "סופר" מודרני, ואינו עתיר טכנולוגיה. העולם האמתי מבחינתי. המקום אליו נוהרים בני אדם למכור לקנות ולשרוד, עולם ממזג תרבויות, עולם של קולות מכל השפות, המוצאים מחנה משותף, עולם של כסף מזומן אמתי, מלווה ריחות של פרות, ירקות ודגים טריים.

כהרגלי פניתי לידידי הוותיק אשרף מוכר הדגים. שנים רבות אנחנו מכירים, מנצלים כל מפגש לשיחה, בין בחירת הדגים, שקילתם וניקיונם. אשרף מספר לי תמיד על הבעיות שלו, ואני תמיד מייעץ לו. פעם אמר לי: "אתה מרגיע כמו הים, מזמין את הבן אדם לשחות במים שלך", קומפלימנט רציני בשבילי כאדם וכמטפל, ממומחה בים ודגים. לקחתי כשלוש קילו משולבים של דגי מוסר ודניס, ובעוד אשרף מנקה ומקרצף את קשקשת הדגים, הוא מספר לי על המיתון הקשה שפוקד את הארץ, מזווית ראייתו, כערבי וכסוחר. אשרף הוא ערבי נוצרי, תושב כפר יאסיף, בעל משפחה. מתפרנס בכבוד מעמל כפיו. "מה שלום הבן דוד המתוסכל שלך?" שאלתי אותו. הבן דוד בחור צעיר שמאס בחיים בישראל, בדיוק כמו היהודים הצעירים שלנו, וירד מהארץ לאיטליה, כדי לחפש את מזלו. אשרף סיפר לי שהבחור מצליח ומאוד מרוצה. ובנוסף סיפר על הגברים הצעירים במשפחה, אשר נמנעים מלהתחתן ולהיכנס להתחייבויות בעקבות המצב הכלכלי. ועל המשפחות הצעירות שנמנעות מלהביא ילדים לעולם, שבו אין שלום ויש מיתון המאיים על העתיד. אני תוך כדי השיחה למד מדבריו שגם המגזר הערבי בדיוק כמו היהודי סובלים בדיוק מאותן עוולות.

בעוד אנחנו מדברים, מגיע לדוכן קשיש רוסי, החפץ להשביע את רעבונו בארוחת דגים דלה, בהתאם לתקציבו הזעום, ובעברית עילגת מתעניין בקניית סרדינים, העולים 10 שקל לקילו. הקשיש מבקש לקנות 8 סרדינים בדיוק, מוציא את ארנקו, ומתחיל להוציא מטבעות של עשרות אגורות. אני מסתכל לאשרף בעיניים ועושה לו סימן ביד מאחורי גבו של הקשיש, שאני משלם. "לא חביבי", אומר לי אשרף. "הפרנסה באה מאלוהים" הוא לוחש לי, תוך שהוא ממלא את השקית בחופן נדיב של סרדינים, ומוסר אותה עם חיוך לקשיש הרוסי, ומסמן לו ללכת לשלום.

מאוד התרגשתי מהחמלה שיש בלבו של אדם, כלפי אדם אחר החווה מחסור, גם אם זה אינו בן עמו, ושונה ממנו בתרבותו ובשפתו. מראה השונה מכל שנאת חינם, אליה אני נחשף באופן צורם ביום יום.
אשרף סיים לנקות לי את הדגים, ארז אותם, והגיש לי אותם. "החשבון" הוא אומר לי "110 שקלים, אבל בשבילך 100, כי אתה חבר טוב, ולקוח ותיק". הוצאתי 110 שקלים במזומן והגשתי לו אותם. אשרף הביט בי במבט מתפלא ולא מבין. "אני מוותר על ההנחה שעשית לי, אח שלי", אני אומר לו. ומוסיף, "זה בשביל שאלוהים ייתן לך בריאות, פרנסה, וכוח, להמשיך ולעזור לזקנים ולמסכנים שאין להם מה לאכול". אשרף הנהן בראשו כמבין, לקח את הכסף, לחצנו ידיים, הבטנו האחד לשני עמוק בעיניים, כשני בני האדם החושבים בדיוק באותו ראש, ונפרדנו לשלום.

בנסיעה בדרך הביתה האזנתי ברשת ב, לוויכוח נוקב בטונים גבוהים בין הפרופסור ירון זליכה, לבין הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר. הם דנו במדיניות המוניטרית, ובהחלטתה של נגידת בנק ישראל להורדת הריבית, תוך שהם זורקים כל מיני מושגים "גבוהים" לאוויר, כמו : מדיניות פיסקלית, תל"ג, גרעון תקציבי, וקיצוץ רוחבי, ובמקביל תוקפים ומאשימים האחד את השני בחוסר תובנה כלכלי, עד לרמה של עלבון אישי.

אני נוהג באוטו מאזין ל"מומחים" מדברים גבוה, יורדים האחד על השני הכי נמוך שאפשר, ולא מפסיק לחשוב על הקשיש הרוסי שלא היה לו כמה שקלים לסרדינים עלובים. ואני שואל את עצמי: מה הם מבינים בכלכלה, ומה השטויות שהם טוחנים, כשיש בישראל בני אדם רעבים, שבפירוש אין להם מה להכניס לפה, כדי להשביע את רעבונם. ומה שווה הליצן הזה, הממלא תפקיד שר אוצר, אשר אינו מבין כלום בכלכלה, ולא יודע ולא מבין מה המשמעות של בן אדם החי בעוני, במחסור עד רעב, ושאין לו כסף לאכול. וברור לי שבישראל יש כמו הקשיש הרוסי מאות אלפים, אך באופן מצער, הממשלה לא סופרת אותם ממטר, וקיומם תלוי בטוב לבם של בני אדם, שיש להם עוד את המעט לתת לזולת, ושהחמלה עוד קיימת בהם.