פרשת ויחי - ברכות וקללות בגן החיות

שאלה ראשונה בחידון תנ"כי: יהודה–גור אריה, יששכר –חמור גרם, דן –נחש עלי דרך, נפתלי –איילה שלוחה, יוסף -בכור שור, בנימין –זאב יטרף. ששה בעלי חיים מסמלים ששה משנים-עשר שבטי ישראל. איזה מהם איננו נמשל לבעל חיים בברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי? תשובה: יוסף איננו משתתף ב'קרנבל החיות' של יעקב. הכינוי "בכור שור" מוענק ליוסף בברכת משה [דברים לג 17] אם כי לפי רש"י דברי יעקב "וברצונם עקרו שור" [בר' מט 6] מרמזים על מכירת יוסף: "רצו (שמעון ולוי) לעקור את יוסף שנקרא שור"

האם נעלב יששכר כאשר אביו כינה אותו 'חמור'? הכינוי 'חמור' בשפות מודרניות הוא בעל קונוטציה שלילית, אך לא כך היה בהכרח בתקופת המקרא. חמורים, כמו בני אדם, הם מיזוג של חיוב ושלילה. החמור נושא משאות כבדים, יעיל ומועיל לאדם, אך הוא גם מצטייר כעקשן וקשה-עורף, בדומה לאחד העמים הידועים בתנ"ך... על פי המדרש, המשא הכבד שנושא החמור יששכר איננו אלא "עול תורה" –הרי לנו הדימוי האקדמאי של 'חמור נושא ספרים' ממקור מדרשי. בימות משיח תהיה עדנה לבעל חיים חרוץ ומועיל זה –כי המשיח עצמו יגיע רכוב על חמור [זכריה ט,9] האם רומז יעקב בדימוי זה שהמשיח יהיה דווקא מזרעו של יששכר, שבט לומדי התורה? הנביא זכריה ודאי התכוון להדגיש את מידת הצניעות והענווה שתאפיין את מלך-המשיח האמיתי: דרכם של מלכים לרכוב על סוס דווקא, אך המשיח העתידי יהיה "עני ורוכב על חמור"... יש לשער שמשיח אמיתי גם לא יתאכסן בסוויטה מפוארת בבית מלון...

והנחש? הוא זכור לנו מתחילת חומש בראשית כ'ערום מכל חיית השדה' [ג1] וקולל ע"י אלהים [ג 14], אך בפרשת ויחי יעקב מאחל לבנו דן להיות 'נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח' [מט17] האם ברכה זו היא השלמה עם מציאות בה שבט דן, אשר שכן על דרך חשובה בה עוברים גייסות של מעצמות חזקות, נאלץ לנקוט בטקטיקה של נחש "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור"?

האריה היה ונשאר מלך החיות. בלשונות ובאומות רבות בוחרים המלך או עיר הבירה את האריה כסמלם בגלל עוזו. לעומת האריה היו לזאב עליות ומורדות בתדמיתו: משבט בנימין בברכת יעקב עד לזאב שטרף את סבתא של כיפה אדומה. חשדנות כלפי הזאב נובעת מכך שהוא לא הסתפק בבליעת הסבתא, אלא עטף עצמו בבגדיה והעמיד פנים שהוא עצמו סבתא אוהבת... אולי בגלל התנהגות מתחסדת זו טענו הרומאים: 'אדם לאדם זאב' ולא אמרו 'אדם לאדם אריה' למרות שהאריה טורף חלשים ממנו כמו הזאב! יתר על כן: הזאב שנוא במיוחד על רועי הצאן, ויעקב אבינו היה רועה צאן מנעוריו... למרות זאת אין יעקב חושש לדמות את בן הזקונים האהוב בנימין, לזאב. על פי רש"י דימוי בנימין לזאב מנבא את חטיפת בנות שילה בעקבות מלחמת האחים שבעקבות 'פילגש בגבעה' כי הזאבים "חטפנין". עד היום הולכים השמות 'בנימין' ו'זאב' (כגון: 'בנימין זאב הרצל') כצמד... האריה אף הוא ממשיך לככב כשם פרטי פופולארי, (גם בצורות עממיות כגון: ארי, אריק, ליאו וכיו"ב)

לעומת הזאב האריה והנחש הטורפים, האיילה היא חיה צמחונית. הזכרים יכולים להילחם עד חורמה זה בזה על מנת לזכות בחסדי האיילה, אך היא עצמה ראויה לפרס על אהבת שלום ואמהות רגועה. האם שבט נפתלי הצטיין בתכונות אלה? נפתלי הקים מתוכו רמטכ"ל אחד, ברק, שהכה את סיסרא... מה הקשר שלו עם איילה? תכונת הזריזות והמהירות מקשרת אותם... בלשון רש"י האיילה היא "קלה לרוץ".

היינו מצפים מיעקב שהדימויים לחיות טרף יוצמדו דווקא לבניו שמעון ולוי. שני אלה היו זוכים בעברית המודרנית לכינויים 'פרא-אדם' 'מתנהגים כמו חיות' ובלטינית מדוברת היו מכנים אותם: 'א וילדע חייע'  המגבלות על שפיכות דמים וגילוי עריות הוטלו כבר על בני נח=בני אדם, ולא על חיות-טרף. רק חזון 'אחרית הימים' של ישעיה מצפה מן הנמר לרבוץ בדו-קיום עם הגדי ומן האריה לאכול תבן צמחוני... במציאות בה אנו חיים זה גזר דין מוות ברעב על הנמר והאריה –אין להם תזונה אחרת אלא טרף

האם צריך היה לדמות דווקא את שמעון ולוי לזאבים טורפים, ואת ראובן לחמור מיוחם הבועל ללא סייג ומעצור? שאלה חשובה יותר: האם ראוי היה ליעקב אבינו שדבריו האחרונים לשלושת בניו הבכורים יהיו דברי גינוי וקללה? האם לא הגיע העת בערוב ימיו לאחוז במידת הסליחה? מדוע שמר יעקב בליבו את כעסו על ראובן שנים רבות ולא הוכיחו על פניו? יתר על כן, היה עליו לציין גם את שבחו של ראובן שבזכותו ניצלו חיי יוסף? אולי הוסתר הסיפור מיעקב גם אחרי שירד מצריימה ונפגש עם יוסף?

חטאם של שמעון ולוי, אשר "באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור" הוא על פי המדרש (ראה לעיל) חטא כפול: שפיכות דמים של תושבי שכם ונכונותם לשפוך את דמו של אחיהם יוסף. רש"י מסביר מדוע שני אלה אמרו איש אל אחיו "לכו ונהרגנהו"[לז 20] כשיוסף התקרב. האלימות של שמעון ולוי כלפי תושבי הארץ הנוכרים, תגובה בלתי פרופורציונאלית על אונס דינה, היא זרע פורענות של מעגל אלימות ושנאה רב-דורית. העונש על שמעון ולוי הוא שלא תהיה להם בסופו של דבר נחלת קבע בא"י, אך הגשמת אותה נבואה או קללה אצל כל אחד משניהם שונה לחלוטין. אצל לוי יש שני צדדים למטבע של "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" [מט 7] הצד השלילי בברכת יעקב והצד החיובי שבמורשת שבט לוי מימי משה רבנו ואילך. הם לא יזכו לנחלה על מנת שיתמסרו לתפקידם ככוהנים ומשרתי ה'. יש בכך לקח לדורות: מי שמקדיש עצמו לעבודת אלוהים ולמנהיגות דתית-רוחנית לא יהיה בעל נחלה ולא ינצל מעמדו לצבירת רכוש ולהשתלטות על בני עמו.

את זרע הקנאות והאלימות כלפי אנשי שכם וכלפי יוסף מעביר לוי בתורשה אל פנחס ועל פי המדרש גם לאליהו שהרג את 'נביאי הבעל'. קנאות ואלימות חוצות קו בין נוכרים לבני ברית: מי שהרג את תושבי שכם ללא אבחנה יקל בעיניו להרוג את אחיו יוסף... מי שדוקר את המדיינית כזבי בת צור ידקור אגב כך גם את זמרי, נשיא בישראל. רוב 'נביאי הבעל' שנטבחו בידי אליהו היו בני ברית... מי שלא מצא לנכון לגנות את גולדשטיין על רצח מתפללים בחברון, סלל את הדרך לרצח יצחק רבין... חרד"לים המשבחים את הספר שראוי לכנותו "תורת עבד כי ימלוך" ישפכו במוקדם או במאוחר את דם אחיהם, בני ישראל, שאינם מקבלים את פסיקותיו המעוותות...

יתן אלהים לצאצאי שמעון ולוי אשר בתוכנו את בריתו שלום! יהי רצון שיתנהגו כתלמידיו של אהרון ולא כזרעו של אהרון: אוהבי שלום ורודפי שלום, אוהבי הבריות למרות השוני הרב שבין הבריות, ומקרבים את כולם לתורה שכל נתיבותיה שלום!

                     הרב גיל נתיב