“הצילני נא מיד אחי מיד עשיו...” [לב 12] מתפלל יעקב. הוא כבר יודע שעשיו בדרך לפגוש אותו אחרי יותר מעשרים שנה שלא התראו. האם פני עשיו לחיבוק אוהב או לחיבוק של דב? לנשיקה או לנשיכה? האם יש סיכוי שעשיו שכח את מכירת הבכורה וגניבת הברכה ע"י אחיו התאום אשר מראשית חייהם עקב ועקף אותו?

אולי לא שכח אבל סלח? האם מסוגל עשיו לסלוח? המודיעין של יעקב מדווח לו "עשיו הולך לקראתך וארבע מאות איש עימו"[לב 7]–האם אח הרוצה במפגש פיוס ושלום בא בליווי של גדוד גברים? יעקב מתכונן לכל אפשרות: למקרה שהמפגש יהיה אלים הוא משאיר את הנשים והילדים מאחור: אשתו האהובה רחל ובנם יוסף במאסף–לתת להם סיכוי גבוה ביותר למילוט אך הוא גם שולח מתנות לפניו, ובחכמה –לא מתנה אחת, אלא קבוצה אחר קבוצה של עזים, תיישים, רחלים, אילים, גמלים, פרות ופרים וכל פעם שקבוצה כזו תיפגש עם עשיו, והוא ישאל מי? מה? התשובה תהיה "מנחההיא, שלוחה לאדוני לעשיו" המלה 'מנחה' (=מתנה) חוזרת חמש פעמים בפרק לב, בתיאור שמקדים את המפגש בין שני האחים, התאומים המאד לא-זהים, וכשסוף סוף נפגשים השניים, ועשיו שואל כאילו הוא איננו יודע מה התשובה "מי כל המחנה הזה אשר פגשתי?" מתחיל דו-שיח בסגנון "באמת לא היית צריך" עשיו אומר: "יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך" התשובה המוכנה מראש של יעקב היא: "אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים" שוב משתמש יעקב במונח 'מנחה' אך אין נקודה בסוף הפסוק הזה. יעקב אומר עוד משפט, שנשמע כטעות פרוידיאנית, ואולי בכלל לא טעות, הוא רוצה לומר: "קח נא את מנחתי אשר הובאה לך, כי חנני אלהים" אך הוא איננו חוזר על המלה 'מנחה', אלא אומר 'ברכתי' במקום 'מנחתי'! האם כוונתו המודעת או התת-מודעת של יעקב היא לומר לעשיו: הבה נשכח מן המאבק המטופש מי מאיתנו הבכור ולמי מגיעה הברכה של אבי המשפחה והברכה של אבינו שבשמים. אתה הצלחת לעשות חיל, לצבור רכוש ולהקים משפחה מרובת בנים, וגם אני עשיתי חיל... לכאורה, הויכוח בין התאומים מי הוא הבכור איננו מטופש בכלל, כי לפי חוקי המזרח התיכון הקדום, הבכור יורש פי שניים מכל אח אחר –ובמקרהאשל שני אחים, מדובר על חלוקת הירושה ביחס של שני-שליש ושליש. הבדל משמעותי כאשר יורשים אב עתיר-נכסים! –והברכה? היא תקבע צאצאיו של מי יירשו בעתיד הרחוק את הארץ המובטחת לאברהם וליצחק... העניינים ילכו ויסתבכו בהיסטוריה המקבילה של שני העמים: יעקב ייקרא 'ישראל' ועשיו ייקרא 'אדום' –שמות שמסמלים ומציינים מאבק (ישראל) ושפיכות דמים (אדום), והיריבות ממשיכה בעליות ומורדות לאורך כל ימי בית ראשון ובית שני, כאשר גוברת ידם של מלכי החשמונאים על תושבי אדום הם מגיירים רבים מן האדומים..לכאורה happy end לסכסוך רב-דורי בין שני העמים, ובעצם: סוס טרויאני: הורדוס, בן של משפחת גרים אדומים, תפס את השלטון על אחיו היהודים כשהוא מנצל יריבות בין שני אחים יהודים, צאצאי משפחת חשמונאי,,, הוא גם הצליח לקבל מינוי מהרומאים כשליט על אחיו, אבל יש פרק פחות ידוע בתולדות הסימביוזה עם האדומים: כאשר פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, נחשבו צאצאי האדומים מהלוחמים הקשוחים והקנאים ביותר בקרב נגד הרומאים... איך קרה שהשם 'אדום' הפך אצל חז"ל דווקא לכינוי לאומה הרומאית, המשעבדת האכזרית? אין שום קשר גנאולוגי בין האדומים של עבר הירדן והאומה הרומאית! בימי הבינים 'אדום' בפי יהודי אירופה היה הכינוי ל'אימפריה הרומאית הקדושה' שלא היתה בדיוק אימפריה, לא היתה רומאית ובטח לא קדושה, אבל בהחלט היתה נוצרית-קתולית, שנאה ורדפה את היהודים...

האם באמת התכוון יעקב להציע שביתת נשק במאבק על הבכורה ועל ברכת האבות? האם אנו, צאצאי יעקב, מוכנים לומר: אין אנו 'העם הנבחר', אנחנו רק 'העם הבוחר'! כשהייתי תלמיד תיכון חייבו אותנו לקרוא את המחזה 'נתן החכם' של המחזאי הגרמני לסינג. היה שם סיפור על אב זקן שנותן לכל אחד משלושת בניו לפני מותו טבעת, ואומר להם: רק אחת משלוש הטבעות היא טבעת קסמים אמיתית, ושתיים הן רק עיגולי-מתכת. אחרי מותו מתחילים האחים לריב: למי מהם נתן האב את הטבעת האמיתית, עד שנתן החכם* אומר להם: יעשה כל אחד כמיטב יכולתו והעתיד יוכיח בפועל בידי מי טבעת האמת. כוונת המשל ברורה: היהודים הנוצרים והמוסלמים –כל עדת מאמינים טוענת למונופול על הדת המשקפת את רצונו האמיתי של אלהים...הלוואי שכל הדתות האלה יתנערו מטענה זו, ויניחו לעתיד שבאחרית הימים לקבוע מי מהן צדקה...

גיל נתיב

*לסינג עיצב את דמותו של 'נתן החכם' על פי דמות ידידו, ההוגה היהודי משה מנדלסון.